וכשהעצמות בוערות
כשהגוף כבר לא יכול יותר
אז ורק אז אני מרשה לעצמי
להישבר
להיכנס אל חדרי החדרים הסתורים
הלא נגמרים של נשמתי
וגוף ונפש נהיים כאחד
אבל רק בכאילו לא באמת
אולי עוד אמצא את עצמי מת
כי שקט לא  אמצא
ושלווה זה כבר משהו אחר
אני לא רוצה יותר
מה, זה לא יגמר?
הכמיהה לאיחוד רק מפרקת
והפירוק הוא ציפייה
אך כל זה רק במוחי
הקודח, האומלל
המורם אל על
ומפליא איך עוד לא נשברתי
כי חוזק ועצמה מצאתי שם
לא אמיתי כי אם בדמיון
אבל גם הדמיון חבר יקר הוא
והפנטזיה עצם קיומי
פנטזיה עכשווית
פנטזיה עכשווית...