הוא אמר שהוא יהרוג אותי אז יריתי בו.
ליתר בטחון. למה שאני אסתכן? הוא קריזיונר, אני מכיר אותו. אני
מכיר אותו הכי טוב. הוא מסוגל להכל. לא רוצה להסתכן. מה אני
פראייר? אז יריתי בו.

קצת יותר מוקדם באותו יום הוא יושב אצלי בסלון, הטמבל, ואני
במטבח מכין לנו סנדוויצ'ים. בסלון שלי יושב הטמבל ואני
מכין לו סנדוויץ'. אין לו בושה.
אז אני מורח מיונז וחותך עגבנייה ומפריד את הגבינה הצהובה. ככה
הוא אוהב את הסנדוויץ' שלו. אני יודע את זה כי כבר מהצופים אני
מכין לו סנדוויצ'ים לטיולים. כל טיול הוא היה מתארגן אצלי בחמש
בבוקר ואמא שלי הייתה מכינה לו סנדוויץ'. היום אני מכין לו כי
אני גר לבד. וגם אין לנו מדריכים של צופים לטיול הזה, הם לא
באים כשאתה בן 24. בלי אמא ובלי מדריכים אנחנו יוצאים לטיול
לחגוג לי יום הולדת. לי יש יום הולדת ואני זה שמכין לו
סנדוויץ'.

בכל אופן הוא השאיר חתיכת בלאגן הטמבל. דם על כל הקיר של
המטבח. מילא זה, אבל זה גם התיז לסלון וזה לא יפה ככה שבסלון
יהיו כתמי דם על הקיר. לא נראה לי שזה יורד. כן, נראה לי שזה
כתם. ועוד לא בדקתי מתחתיו אם יש כתמים. רבאק, תמיד אני מנקה
אחריו, פרזיט.

לפני זה, כשאני מכין לו את הסנדוויצ'ים הוא צועק לי מהסלון אם
יש לי שק"ש להביא לו. מה אני ריקושט? לא טמבל, אין לי שק"ש
מיותר, את שלי בקושי גנבתי מהאפסנאות בצבא. "מה נעשה?" הוא
שואל אותי. מה, הוא רציני הטיפוס הזה? חמש עשרה שנים אנחנו
יוצאים לטיולים, פתאום הוא צריך ממני שק"ש? "איפה שלך?"
הוא נותן לי תשובה מעורפלת על ניסיון עלוב לדייט רומנטי עם
איזה 'בלה' בפארק הירקון. העיפו אותם משם והשק"ש נשאר אצלה
באוטו. מיותר לציין שהוא לא ראה לא את בלה ולא את השק"ש כבר
שבעה חודשים. מה 'בלה'? למי קוראים בכלל 'בלה'?
אז מה הוא אומר לי? שאני סתם מקנא כי לו יש את כל השאפות ושאם
הייתה לי פעם שאפה אז הוא כבר 'טיפל' בה בלי שידעתי. "מי?" אני
שואל בניסיון להעמיד אותו על טעותו. "נטלי", הוא אומר. "יא
זרג, מה לך ולנטלי?" אני שואל. הוא עושה מחוות ידיים שמפרטת על
הטיפול שהיא כביכול קיבלה ממנו שני ערבים אחרי שנפרדנו.
טמבל.

אז יצאנו לדרך. אני נוהג, הוא משחק עם התחנות ברדיו. סגרנו על
שינה משותפת בשק"ש אחד פתוח והתכסות בשמיכה. טוב מאד, ביום
הולדת שלי אני אשן עם הטמבל הזה כאילו אני איזה 'בלה' בפארק
הירקון.
ריטה. הוא שם לי ריטה המתייפייף הזה. "ריטה?" אני שואל ומתכוון
שיעביר. הוא מבין אותי כמובן ומעביר תחנה אבל כאמור הוא טמבל.
הוא טמבל שלוחץ על כפתור לא נכון שמתכנת מחדש את כל התחנות ככה
שיקלטו או ערבית או חדשות באנגלית. מי בכלל חשב על הכפתור הזה,
ולמה הוא שם? מכוניות ארופאיות זה חרטה.

הגענו למקום ואני כבר עצבני עליו ועל הערבים האלה שבוזזים לנו
את הגבולות ואת הרדיו.
אני פותח מפת מסלולים והטמבל מקבל טלפון מאבא שלו שיבוא מהר
לאיכילוב, שאמא שלו קיבלה התקף לב. איך יש לו בכלל קליטה? הכל
הולך לו תמיד בחיים, אני שונא את זה.
אז הוא אומר לי "בוא, חוזרים".

כל הנסיעה אני סותם את הפה. מילה לא אמרתי על זה שזה יום
ההולדת שלי והוא פתאום מבטל לי תוכניות. לא על מד הדלק שכבר
עושה סיבוב מלא בצג שלו. לא על נטלי. כלום. אנחנו מגיעים אליי
הביתה ואני מתחיל לפרוק את האוטו לדירה. אני עולה עד לקומה
שלישית עם גזייה, צידנית ושק"ש לבד והוא סתם יושב באוטו ובוכה.
פרזיט. הוא בוכה, אני צריך לבכות אחרי יום כזה.

בסוף הוא עולה בידיים ריקות כשיש עוד מלא דברים בבגאג' ואומר
לי "אתה לא מסיע אותי לאיכילוב?" אני כמעט שומט את הקולה שלי
על רצפת המטבח הנקי שלי, מזעזוע לאור חוצפתו. אחרי כל היום הזה
עוד יש לו דרישות. "אתה צוחק, נכון? אתה יודע כמה פקקים יש
בעיר בשעות האלה?" אז הוא אמר "מה קורה איתך?! אני צריך
לאיכילוב עכשיו" וצועק! עליי הוא צועק, הפושטק הזה עם
הסנדוויץ' והשק"ש ונטלי והרדיו עם הריטה והערבים והקליטה
בטלפון באמצע מדבר! אני לא מאמין עליו. "לא", אני מבטל לו את
כל הרעש שהוא עושה עם הבכי והצעקות וההיסטריה.
"אני אהרוג אותך, מה אתה עושה לי קונצים עכשיו?" הוא אמר.
"מה אמרת?" שאלתי.

הוא אמר שהוא יהרוג אותי אז יריתי בו.
ליתר בטחון. למה שאני אסתכן? הוא קריזיונר, אני מכיר אותו. אני
מכיר אותו הכי טוב. הוא מסוגל להכל. לא רוצה להסתכן. מה אני
פראייר? אז יריתי בו.