יש רגע בחיים, שאתה מרגיש כאילו כל מה שחלמת עליו, כל מה שחלמת
ושאפת להגיע אליו בכל תחום שהוא, נראה הכי רחוק והכי קשה
להשגה. גם אם הוא נורא קרוב, אתה רואה אחרת.
זה קורה לי במיוחד עם דברים שאני נורא רוצה. או יותר נכון, עם
אנשים שאני נורא רוצה.
ואז כשאני מתחילה להרגיש את האובדן מחלחל לתוכי ההרגשה הופכת
להיות בלתי נמנעת.
זה כמו מין סרטן כזה שלאט לאט גורם לפנים להיות נפולות, את
העיניים לרטובות ואת הלב לרסיסים קטנים של אכזבות. זה דבר
כרוני. נראה לי שאי אפשר להיפטר מזה.

ההרגשה הזאת לפעמים שאני אפס, שאני לא שווה כלום.
שאנשים לא מסתכלים על מה שיש לי בפנים, על האופי שלי, לא
מעריכים מספיק את מי שאני באמת.
חוץ מסקס אני לא משדרת כלום בעיניהם.
וגם זה סוג של מחלה כרונית. הדבקות הזאת רק במה שאתה רוצה
לראות.

ההרגשה הזאת, שלמרות שאתה עם הרבה אנשים סביבך, אתה הכי בודד
בעולם.
שלכולם אכפת ממך, רוצים להקשיב לך, ואתה מעדיף לשמור בבטן.

אתה כמו... חי-מת.

נכתב בשעה 02:10 ברגע שלפני הסערה