הוא הגיע... היום הנורא מכל
אותו היום שידעתי שיגיע
אותו היום שממנו פחדתי כל כך
אותו היום שאליו כל כך התכוננתי במחשבותיי
אותו היום שלקראתו בכיתי
אבל הוא הגיע... ובכל זאת הפתיע
בכל מחשבותיי לא תיארתי לעצמי כמה זה יהיה עצוב
לא חשבתי בכלל שאני אהיה כל כך חסרת אונים
רק ידעתי שזה יגיע... לא הבנתי את המשמעות
לא באמת האמנתי שהוא באמת יגיע...

עכשיו היית בביתי בפעם האחרונה... לפחות לעת עתה
וכשהיית פה לא באמת עיכלתי שזהו, זאת באמת הפעם האחרונה
את היית כל כך שמחה וקופצנית... לא הבנתי בדיוק למה
עכשיו אני מבינה שזאת היתה רק התחמקות מהאמת... מהפרידה
חיטטת ושיחקת בחפצי הרבים, כיאילו זאת הפעם הראשונה שאת פוגשת
בהם
זאת בעצם היתה הפעם האחרונה שבאמת הסתכלת עליהם...

אני יודעת שאת תחזרי לכאן מתישהו...
אם רק הייתי יודעת בדיוק מתי... הייתי סופרת את הימים
כי כשאת כאן החדר שמח, מלא כולו באור
אם רק היית רואה עד כמה הוא כרגע שחור....

ואני בוכה... מרגישה חנוקה...
כאילו כדור טניס תקוע לי בגרון... מסרב לצאת
למה אנשים הולכים?  אז מה אם באים אחרים...
למה בעצם כל כך נקשרתי אליך? הרי ידעתי שהיום הזה יגיע...

והיום הזה הוא רק ההתחלה...
העיניים שלי עוד ידמעו הרבה מגעגועים...
מסיבת הפרידה עדיין לא היתה...
הזרימה הגדולה באמת בעיניי עדיין לא הגיעה...