"אני שונאת אותו, שונאת אותו, שונאת אותו!"
"אולי תוציאי מהראש את זה שאת שונאת אותו? את הרי יודעת שאת
מכניסה לעצמך דברים ואחר כך לא שולטת בזה. את לא שונאת אותו,
הוא לא עד כדי כך חשוב, את סתם הופכת אותו לכזה. עד עכשיו לא
היה לך אכפת, אז מה השתנה? הוא אמר כמה מילים שגרמו לך לחוש
משהו לאיזו שנייה? זהו, עבר. תוציאי אותו מהראש, את בכלל לא
תרגישי שהוא חסר."
"אני לא מדברת לעצמי. אני לא מדברת לעצמי. אני לא מדברת
לעצמי..."
"יופי, גם כשאת מנסה להתחמק מעצמך, את מדברת לעצמך. את ממש
מדגמנת שפיות."
"לא רוצה לדגמן שפיות, אם כבר, לדגמן שמפו. לפחות זה מחייב
שיער נפלא, לא הקצוות השרופים שלי."
"את משנה נושא."
"אני תמיד עושה את זה, עובד בשבילי מצוין כבר שנים. חוץ מזה,
לא כל הרעיון היה שאפסיק לחשוב עליו?"
"כן, אני מניחה."
"יופי, עכשיו תניחי לי. אני לא מדברת איתך."
"לא מדברת עם עצמך."
"לא מכירה את עצמך, אני לא מדברת איתך."
"איתך!"
"בדיוק מה שאמרתי."
"את כל כך ילדותית."
"אני אמורה להיות כזו. את אמורה להיות הצד הבוגר שלי."
"אז את מודה שאני חלק ממך!"
"יופי, גם הצד הבוגר שלי ילדותי. לא שזו כזו הפתעה... אפשר
להחליף צד?"
"סליחה?"
"לא רוצה אותך, בטח יש לי צדדים טובים יותר."
"אבל אני הצד הבוגר, האחראי. איתי את מתייעצת לפני קבלת
החלטות."
"ביי..."
"ככה? טוב, אז אני הולכת. אחר כך אל תבואי בטענות על הפעולות
הטיפשיות שלך."
"איזה צד את אמורה להיות?"
"הצד היצרי שלך, בעיקר היצר המיני. זה בסדר, אני מבינה שאת לא
מזהה, אנחנו לא מתראות מספיק."
"אז מה את אמורה להגיד לי?"
"אני פה כדי להסביר לך בדיוק למה את עצבנית. אל תטרחי לשאול,
הכול בגלל שאת לא מסופקת. בגלל זה את עצבנית על הגברבר הזה,
בגלל זה נמאס לך מהיגיון ואחריות, אבל אל תדאגי, מותק, אני כאן
כדי לפתור הכול."
"ממתי אני אומרת מותק?"
"מצטערת, נדבקתי מכמה צדדים אחרים שלך. אל תדאגי, רוב הסיכויים
שהם לא יצוצו בקרוב."
"נרגעתי. אז מה אמרת שאני צריכה לעשות?"
"טוב, צעד ראשון הוא שתוציאי את הלשון מהפה שלך ותתחילי לבקר
גם בלועות אחרים..."
"אני לא אומרת לועות."
"אה?"
"זו מילה מעצבנת, אני לא אומרת לועות."
"אז פיות. תתחילי לדחוף את הלשון שלך לפיות אחרים, טוב? זה לא
צעד חובה, אבל בהחלט רצוי. צעד שני הוא להיפטר מהתמימות הזאת
שלך, בהחלט עומדת בדרכנו. ואז את פשוט הולכת לגברבר, מצטערת לא
התעדכנתי בשמו, בלבוש מינימאלי, כמובן, ומבצעת בו את זממך."
"מה הוא זממי, בדיוק?"
"את לא יודעת כלום, אה? טוב, אני לוקחת את זה על עצמי, למרות
שלא היה מזיק אם היית נותנת לי יותר הזדמנויות. אז תני לי
להסביר, את אמורה לדחוף אותו על המיטה, לקלף ממנו את הבגדים,
להוריד את הבגדים שלך, המינימאליים, כן? ולתת לו להמשיך. אני
מאוד מקווה שנפלת על אחד שיידע איך להמשיך..."
"לא נראה לי."
"מה?"
"לא נשמעת לי התוכנית הזאת שלך. לא חושבת שזה מה שיסדר את חיי.
אם לא אכפת לך, אני מעדיפה לשמוע חוות דעת נוספת."
"ארג... ידעתי שאסור לתת לצד התמים והטיפשי לשלוט. יותר מדי
זמן נתתי למעצבנת הזו לשלוט בעניינים. אל תדאגי, נסדר אותך,
לאט, לאט. עוד מעט ההורמונים יפעלו לטובתי ונוכל לתקן את המצב.
טוב נו, אל תסתכלי עליי ככה, אני הולכת."
"את הצד הנורמאלי שאומר לי שאני צריכה להפסיק לדבר עם עצמי
וללכת לדבר איתו במקום, נכון?"
"לא, אני הצד העצלן שמייעץ לך לשבת, לעזוב הכול, בעיקר את
השיחות האלו, לראות טלוויזיה ולאכול גלידה או משהו."
"אני חושבת שאני מתחילה לחבב אותך."
"כן, כן. רק תלכי למטבח, תביאי משהו לאכול."
"חה, ממש. נו, עזבי אותי, אין לי כוח לקום."
"את מתחילה לתפוס את השיטה."
"תעבירי את השלט."
"אני לא יכולה, אני רק בראש שלך."
"לא צריך, גם זה בסדר. מה זה בכלל?"
"אם היה לך שלט היית יכולה לבדוק."
"לקום ולהביא אותו לא נוגד את השיטה שלך?"
"לא, את אמורה לדאוג לעצמך כדי שיהיה לך נוח כשאת לא עושה
כלום."
"אין לי כוח אלייך."
"טוב, אני הולכת לישון."
"מה, אין אף אחד אחר? משהו לעשות? הווו... אני שונאת אותו, אני
שונאת אותו, אני שונאת אותו!"