תלתן רץ מתנשף כפושע נמלט ומיוזע, עלה את מדרגות הבניין
שמובילות לקומה הרביעית, שמובילה לפתח ביתו, שמוביל למכונת
הכתיבה שבחדרו. הוא כותב רק על מכונת הכתיבה, אפילו אם היא לא
בהישג יד ויש לו רעיון שממש בוער בתוכו ומבקש להשתחרר. כמו
היום. רועד ונרגש פתח את מנעול הדירה בעזרת המפתח שעברו שניות
ארוכות עד שהצליח למצוא ולהוציא מכיס מכנסיו. אלה פעולות של
יומיום שאף פעם אנו לא עומדים על חשיבותם והזמן שלוקח לנו לבצע
אותם. אף פעולה לא מיותרת.
הוא התיישב מול מכונת הכתיבה והחל להקליד את הסיפור שידע כי
הולך להביא לו את הפרסום. כל סיפור שאי פעם התחיל לכתוב, תלתן
חשב כי הוא שהולך להקנות לו את החשיפה לה כל כך ייחל. אבל
הסיפור הזה היה שונה. הוא הרגיש בזה. בסיפור הזה הוא לא הולך
להיתקע באמצע. הוא מתכוון לגמור אותו עד המילה האחרונה.

"זה היה בוקר קר באמצע נובמבר", כתב תלתן על המכונה
בזריזות אצבעות, "גולן התעורר מרעש הגשם שלא פסח מעל גג
ביתו. לפעמים היה נדמה לו, לגולן, שרק על הגג שלו יורד גשם.
הוא התיישב על המיטה ורעד מקור, אבל לא היה לו כח לכסות את
עצמו בשמיכה שהייתה מוטלת על ידו. הוא שפשף את עיניו והסתכל
במבט מטושטש על הקיר שמולו. כבר הרבה זמן שלא צבעו את קירות
החדר, חשב לעצמו, כבר הרבה זמן שלא שיפצו את הבית. הוא החליק
את כפות רגליו לתוך נעלי הבית שחיכו לו לצידי המיטה, והתרומם.
נאנח מכאב הגב שפקד אותו, עשה את דרכו לכיוון השירותים. כל
בוקר, דבר ראשון אחרי שהוא מתעורר הוא הולך לשירותים. מן הרגל
שכזה. יש כאלה שמוכרחים לשתות כוס קפה, כאלה שלא מתעוררים לפני
שהם מרביצים 30 שכיבות שמיכה. הוא היה הולך להשתין. אחרי שצחצח
שיניים יצא בפיג'מה לחצר ולקח את העיתון של הבוקר. הוא התיישב
בפינת האוכל והתחיל לדפדף בין עמודי העיתון, קורא רק את
הכותרות ועוצר לרגע כדי להתבונן בתמונות. אחר כך היה זורק אותו
על השולחן ולא קורא בו יותר לאורך כל היום. הוא קם להתלבש
ובשמונה בבוקר, כבכל בוקר, יצא את הבית לכיוון מקום העבודה",
בנקודה זו הפסיק תלתן לכתוב במכונת הכתיבה. הדבר שחשש יותר מכל
שיקרה - קרה. הוא נתקע שוב, בפעם האינסוף, באמצע הסיפור. הוא
לא ידע איך לפתח אותו, איך להמשיך אותו. . . עצבני ומיואש הוא
קם ועזב את מכונת הכתיבה שלו. יודע שמזה, סיפור, בחיים לא
ייצא.

חשבתי לעצמי, מה תלתן יעשה עכשיו?. אם אין לו המשך לסיפור,
והוא לא יודע מה לעשות?. אני יודע!, אמרתי בלבי, אני אכתוב שיש
לו חברה שהיא חשפנית והם בונים קשר שמתבסס על אמון עיוור!.
לא, זה לא טוב. זה לא אמין. אני לא מאמין!, זה כבר הפעם
המיליון שאני נתקע באמצע סיפור ולא יודע איך להמשיך אותו.
סעמק, אני ידעתי שזה מה שיקרה.
עזבתי עצבני ומיואש את מכונת הכתיבה שלי. יודע שמזה, סיפור,
בחיים לא ייצא.