קוראת שירים, סיפורים, כל מיני דברים שאנשים יצרו בזמן סערת
רגשות שלילית או חיובי.
השעה שלוש בלילה. מרגישה את המוזה גועשת בתוכי, אבל נלחמת בדחף
לתת לה לברוח, לצאת לעולם, לאוויר, ליופי ולגועל החצוי, כי כבר
אין על לכתוב. כלומר, יש על מה אבל כבר כתבו על זה ואותי אישית
זה מתחיל לשעמם.
יש הרגשה מוזרה-מוכרת. לא ממש רצויה. אז מתקשרת כדי להפטר
ממנה, אבל אין מצב, אז... טוב נו, קשה להלחם בדחפים. נוציא על
הנייר. אם כבר אז כבר. שתהיה מזכרת.
לפעמים כותבים דברים בשביל אחרים ולא בשבילך.
כותבים בצורה מלאכותית כי יודעים שיאהבו את זה. אני מנסה שלא,
אבל קשה לכתוב את האמת כי היא כואבת יותר מהכל.
אף פעם לא חשבתי על זה... יש משהו כואב יותר מהאמת? מחשבה
מעניינת. נשאיר אותה לפעם אחרת - כדי לא להתעצב...
מעניין מה זמרים, סופרים ומשוררים שאני מוצאת את יצירותיהם
עמוקות, לפעמים מעודדות, שעושות לי רגשות מעורבים כאלה, מאלה
שכשיש מצב רוח מיוחד משתמשים בהן, או מאלה שמכניסות אותך למצב
רוח המיוחד הזה שגורם לך לרצות להיות כמוהם, מעניין מה הם
עושים כשיש להם את ההרגשה הזאת, או מה מפעיל אצלם את הרגש
הזה...
סתם מסקרן אותי... הם בטח שומעים פינק פלויד.