או: מחשבותיה האחרונות של אחרונת הדרקונים...

אי שם, מעבר לאופק, בין האור לחושך, על אותו קו גבול דק בין
כאוס וסדר, בין שקיפות לצלילות, בין אינסוף חיובי לאינסוף
שלילי, שוכן לו עמק קסום בו שוכנת אחרונת הדרקונים שעדיין
נותרו בעולמנו.

קשקשי הקריסטל שלה, שבעבר זהרו בכל צבעי הקשת, דהו לפני זמן רב
לגוון חיוור של זהב לבן, כאילו מנסים להיזכר בניצוץ יחיד של מה
שהיו בעבר. רעמתה השופעת דהתה מכחול-שמיים לאפור בעל גוון
כחלחל חיוור. ועיניה, שבהן היה ניתן עד לא מזמן לראות יקום
ומלואו בזעיר אנפין, איבדו מזוהרן, וכעת לא היה ניתן להבחין
בהן אלא רק בכמה כוכבים עמומים, רחוקים, אשר כמעט ונעלמו
לגמרי. השקט שלפני הסערה.

רק אחד שראה אי-פעם דרקון בשיא פריחתו יכול להרגיש את העצב
במראה של דרקון בדהייתו, ומעטים הם היצורים אשר חיו זמן רב
מספיק כדי לראות את אותו הדרקון במשך כל שנות חייו. שכן,
הדרקונים ניחנו בחיים, אשר אפילו אם אינם נצחיים, הינם ארוכים
להפליא, ובחוכמה עתיקה, אשר מרביתה אבדה כבר מזמן בין ערפילי
הזמן.

היא ראתה את העליות ואת הנפילות הגדולות של החיים בעולם, וכמו
שאר גזעה, היא הבינה, במוקדם או במאוחר, שזמנה הגיע לקיצו.
שאבד הכלח על גזע הדרקונים בעולמנו. שלא נותר אף מקום אחד בו
היא יכלה לעוף בחופשיות כמו בימים ההם - בעידנים לפני העידן
שבו האגדות פינו את מקומן למדעים המדויקים. לפני שהמרחבים
הפתוחים פינו דרכם לבטון וברזל. לפני שהירוק של הדשא ושל
היערות, זוהר השמש ונצנוץ הכוכבים פינו דרכם לירוק של
שטרות-כסף, לזוהר של מתכות יקרות ולנצנוץ של אבני חן. לפני
שהעולם מכר את נשמתו לאותם אנשים אשר מעייניהם היו נתונים רק
לצבירת כוח ועושר, מפיקים את הרווח הגדול ביותר מכל מצב אפשרי
- אותם אנשים שחיו בהגנה מתמדת על אוצרות שאספו
בדרכים-לא-דרכים, שמורות בכספות תת-קרקעיות, תחת אבטחה כבדה
וכוח-אש תמידי, ו ל ע ו ל ם  לא היו מאושרים עם מה שכבר היה
להם.

היא גיחכה בזוכרה את האגדות הישנות שתיארו דרקונים כמפלצות
יורקות-אש אשר הקדישו את כל חייהם לשוד ולביזה, חיו במערות בהן
הם שמרו את כל אוצרותיהם - ואוי למי שתעה אל תוך מאורתם, ולא
משנה מה היו כוונותיו.

"איך שההיסטוריה משטה בנו", היא חשבה.

בכל אגדה ישנו גרעין של אמת, כך אומר הפתגם. אך פתגם עתיק יותר
אומר שתפקידם של סיפורים, באשר הם, הוא לספר לנו משהו על
עצמנו. צבירת הון ועושר מעולם לא הייתה דרכם של הדרקונים - היו
אלה בני האדם שהיו צריכים משהו לצורך המשל, והאמינו באדיקות
שהדרקונים 'שלהם' היו הדרקונים היחידים. המעטים שראו אי פעם
דרקון אמיתי - והביטו, אף לשנייה, אל תוך עיניו - הבינו מייד
שדרקונים אמיתיים אינם משחקים בסיפורים ובמסיכות - הם היו
יצורים של אמת ויופי. והם הבינו שהדרקונים 'שלהם' היו פשוט
מפלצות וסיוטים אשר כמותם ניתן למצוא אך ורק בין בני האדם.

ובכל אגדה, תמיד היה שביב של אור באפלה - אביר אמיץ-לב אשר
הביס את המפלצות החמדניות הללו, והוציא את הצדק לאור.

לא עוד אבירים. עידן האבירות נעלם מזמן. אפילו האבירים מכרו את
נשמתם.

כיוון שבין בני האדם היו תמיד אלו שהשתמשו בכל מה שנקרה בדרכם
כדי לקדם מטרה זו או אחרת, היו להם דרקונים משלהם - בריות של
תועבה וחטא, שלוחות ישירות של השטן שלהם, אשר נשלחו אל העולם
רק כדי שקדושים אלה ואחרים יוכלו לנקות את העולם מנוכחותם בשם
רעיון זה או אחר, אמונה זו או אחרת, רווח זה או אחר...

ובסופו של דבר, בשם הכוח. אנשים תאבי-כוח שהשתמשו במפלצות
תאבות-כוח כדי לקדם את כוחם שלהם - בהנהגת ארגון מסוים, דת
מסוימת, רעיון מסוים. לא משנה כמה טהור או צודק הוא נראה להם.
הכוח משחית, והם ידעו זאת היטב. והביטו - בלי משים הם הפכו
בהדרגה לאותם היצורים אשר נגדם הטיפו.

ובמרוצת הזמן, המשלים הפכו לאגדות, האגדות הפכו לסיפורים,
והסיפורים הפכו להיות משהו טריוויאלי ולא רלוונטי - בדותות
משעשעות שנוצרו על מנת לשעשע ידידים ותיקים סביב מדורה בוערת.
שירים שנכתבו על מוות ועל מגפות איבדו את משמעותם מזמן, והפכו
לשירי-ערש עבור ילדים המתקשים להירדם בלילה. והאדם החל לחיות
במרוץ-עכברושים מתמיד על מנת להישאר בקו אחד עם הקדמה - המרוץ
אחר הכוח והעושר, ואבוי למי שיעמוד בדרכו. העגלה נוסעת, ומי
שלא יקפוץ עליה ימצא את עצמו נשאר הרחק מאחור, או יירמס תחת
גלגליה. ואין כוח שמיימי, ארצי או שטני שיעמוד לה למכשול או
למעצור.

והיא מאיצה מרגע לרגע.

ועם הזמן, כאשר ההבנה הגיעה שבדרך זו רב ההפסד מהרווח, היה כבר
מאוחר מדי. הם היו לכודים בלולאה מתהדקת והולכת אשר אין ממנה
חזרה.

אחרונת הדרקונים פורשת את כנפיה, כמעט באפיסת כוחות, מרימה את
ראשה אל השמיים, צווארה הארוך מתעקל בחן שעדיין לא נטש אותו
למרות כל השנים, ומייללת מנגינה עתיקת יומין אל הירח המלא.
מנגינה יפיפייה, אך עצובה וחלולה, המהדהדת דרך המרקם הבסיסי של
העולם. "שירת הברבור" של דרקון גוסס.

עבור דרקון, החיים הגשמיים הם רק נקודת-ביניים, והמוות הגשמי
אינו סוף המסע אלא רק נקודת מפנה בסיפור. אך עבור העולם, זהו
רגע של הכרה. משהו ירטיט את יסודות הבריאה, ואלפי מיליונים
יחושו לפתע תחושה של אובדן. כמה מהם ינסו להבין מה גרם לתחושה
הזו. לכמה יהיו דמעות בעיניהם, וכמה יעזבו הכל באמצע כדי להגיד
ליקיריהם שהם אוהבים אותם. ואולי, רק לזמן קצר, אנשים יביטו
מעבר לנקודת-מבטם הצרה על העולם ויראו את התמונה הגדולה, ואולי
יבינו סוף סוף מה באמת חשוב...

ואחרי זמן מה, החיים ימשיכו בדרכם. הם תמיד ממשיכים, בייחוד
כשאנשים טרודים מדי בענייניהם שלהם כדי לחוש משהו לאורך זמן.
ובכל יתר השנים שיחלפו אחר כך לא ייוותר מגזע הדרקונים מאום
מלבד זכרונות.

אחרונת הדרקונים מתכרבלת לכדור ועוטפת את כנפיה סביב גופה.
הכוכבים הבודדים שעדיין דולקים בתוך עיניה מתמוטטים לתוך עצמם.
היקום שבתוך עיניה מגיע לקיצו, והאור שבעיניה זוהר - אור כחול,
בהיר יותר מבהיר - עוטף את גופה באיטיות בגלים על גלים של
אי-ודאות, והיא נעלמת מתוך חלום אחד אל חלום אחר, טהור יותר.

קו הגבול הדק נשבר. חלום ומציאות, סדר וכאוס אחד הם. השקיפות
הופכת צלולה והצלילות שקופה. אינסוף חיובי מתערבל לתוך אינסוף
שלילי, אינסוף שלילי מתערבל לתוך אינסוף חיובי - ושניהם יחד
כעין וכאפס.

העמק נעלם כלא היה.
והעולם ממשיך בדרכו, בלתי מודע לחלוטין שהוא אי פעם היה שם.

ואי שם, הרחק הרחק בשמי הלילה, ניתך גשם של כוכבים נופלים,
זוהר באור בהיר וטהור.

לנצח.