אביב, פריחה והמוני פרפרים. את, מלאכית קטנה תכולת עיניים
וזהובת תלתלים המדלגת בעשב, צחוקך נשמע למרחקים. על ראשך שזרת
עשרות פרחים צבעוניים. עם חלוף העונה ובוא הקיץ, הבקבוקים
הזהובים הפכו לגליים וחומים, עינייך לירוקות-בורקות שהולמות את
חיוכך המרוח על הפנים, אך את רותחת ונשרפת מחום. גופך מבעבע
לנוכח השמש היוקדת. ביום את סגורה במרתף אפל ובלילה טורפת.
מנסה להשביע את תשוקות לבך ומייללת לנוכח הסהר המלא. בסתיו את
קמלה עם נשירת העלים, שערך הופך חלק ושחור כזפת. עור גופך הופך
אפור כעבים הכבדים שחגים מעל ראשך כהילה אפלה, ועינייך מקבלות
גוון צהוב חולה. את משוטטת ביערות העד העירומים, את לבדך וצמאה
לחיים חדשים. מחפשת חום, בלילה מתכסה בקורים, ביום - את מעדיפה
עירום. גופך האפור מתמזג עם הערפל המתעצם לנוכח מלכותך...
בלילה גופך משתנה - את זועקת מכאב כשהכנפיים מגבך מתפרצות.
צורחת מהצריבה בתחילה כשהן זזות. עם בוא החורף את חסרת כל פחד.
את יושבת שם בשלג, עוטה גלימה שחורה שעוטפת את כל גופך - וקר
לך. את בודדה ושקטה. פנייך כה שלוות לנוכח כל סערה... שערך
הופך אדום כאש, מתנופף לכל עבר וחושף את לחייך הסמוקות כאודם,
את שפתייך האדומות כדם ואת הניבים הלבנים כשלג המבצבצים משם...
עדיין עירומה, גלימתך מתנופפת לאחור וחושפת את הירך המצולקת.
דמעות קפואות על פנייך, אך החיוך עוד רוגע על שפתייך. ואת יפה.
ולא תדעי זאת לעולם. עם מעוף העורבים את עולה למרומים ומחפשת
טרף קל בכפרים הרחוקים, את צוחקת למוות בפנים. מתמכרת לסבלם
ולבכיים של אחרים. כך חורצת גורלות של אחרים, כשאת מרוקנת את
דמם מהעורקים ומשאירה סימנים. כבר שכחת איך זה לכאוב וכבר אין
בך כל תום. את כל הרוע - את עמורה וגם סדום.
איך שכחת שפעם היית מלאך יתום...