שם בצינוק שתוכנן במיוחד למעני, שם אני ניצבת, מרוחה על הקיר
בחזייה ובוקסר...
החלון המסורג נפתח בחריקה, הסיגריה בידי נדלקת, עכשיו ראשי
פונה החוצה מתוך החלון הצר... ואני שותקת... השתיקה יפה
לטיפשים, כך אמר לי...
הרוח מעוררת את כל גופי... אני שואפת את העשן במהירות שמא
תיגמר הסיגריה ושוב אשאר לא מסופקת... זה יביא להגברת העצבות
המתפשטת בתוכי...
ואז דלת הברזל חורקת. אני מסתובבת לכיוונה בחרדה וחוזרת לשאכטה
האחרונה, אולי לעוד הרבה זמן...
והוא נכנס הנה, אל התא הטחוב והחנוק שלי, והשוט בידו. אני
מלטפת את הצלקות שכבר אי שם בגופי ויודעת שעוד יתווספו פה רבות
בתוך דקות...
הדממה מסביב פגה עם הצווחה שמופנית אליי... "תרדי על ארבע,
כלבה! ותגידי לי כמה התגעגעת להצלפות שלי!"
פניי מאדימות מהבושה שעוטפת אותי באותה השעה ואני צונחת לרצפה
הקשה...
שוב, שוב צורחת בלי מילים. שוב גונחת מכאבים, שוב הדם ניגר על
גופי - נחלים נחלים...
הוא מחייך... סוטר באכזריות לישבני. הצריבה כבר לא מתבטאת
כתחושה, היא נעלמת בין הצלפות החגורה על הרגל.
הדמעות מכסות את פניי, אני משמיעה אנקה עמוקה... צורמת...
שתיקה לרגע.
עכשיו הוא כועס... מה רע יהיה גורלי עכשיו כי העזתי לצייץ
בנוכחותו.
הוא מטלטל את גופי בכוח, אני נשברת, קורסת. הוא סוטר לי על
לחיי... אני שותקת.
הפחד מכסה את כל גופי כשריון, אבל לא מגן עליי כמוהו מפניו...
הוא יוצא מהתא, המנעול למקומו חזר... הסכנה חלפה?!
אני נאנחת לרווחה... גוררת את עצמי לפינה החשוכה, שם תחכה לי
כותנת לבנה... מוכתמת בדם שניגר מגופי בפעם האחרונה...
הדלת שוב חורקת - המנעול שוב הוסר, הוא חזר, זה לא נגמר...