כמה עצובים כל הטקסים האלו...
להיות בהם, לשבת, להקשיב
ולפעמים לבכות אפילו.
אני יודעת שנועדו לזיכרון
לזכור את המהות,
כדי שלא נחזור על הטעות.
אבל הם  נועדו לזכור
גם את האושר, את הזמנים הנוכחים
שאנו גם בהם חיים.
לזכור את העולם הזה,
לראות עד כמה הוא יפה.
להצטער על אנשים
שכבר שוכבים בקברים.
אולי הם נרצחו בבית
או מתו בתאי הגזים.
אולי הם נהרגו בקרב
או מתו מפגזים
אז בואו נזכור אותם
בתוך הגיבורים שנשארו עם אמונה,
הגנו על הילדים.
אולי שמות אנחנו לא יודעים אבל הם אנשים כמונו
שחיו עם המשפחות,
אחים ואחיות.
לכן תדליקו נר אחד
כדי לזכור אותם לעד...
(2/5/00)