"ובכן? יש מישהו חדש"?
היא הסתכלה בהיסוס על האנשים מסביבה. יושבים על כיסאות הפלסטיק
הכתמים בנוקשות והחליטה להציג את עצמה, קמה במהירות וכולם הפנו
אליה מבט.
"כן... אמממ... שלום... אני... אני אפרת... ז'תומרת... ככה
קוראים לי..."
מצפה לקריאות "שלום אפרת, אנחנו אוהבים אותך" היא נותרה
מאוכזבת מעט.
כנראה שזה לא ככה בקבוצה הזאת...
"בכל מקרה, אני אפרת... ו... אממ... יש לי בעיה."
"כן, מפתיע." היא שמעה קול ציני, צוחק מהצד.
מתעלמת ממנו, היא המשיכה במונולוג שלה.
"לפעמים, במיוחד באירועים חברתיים, אני מרגישה את הבקבוק קורא
לי. באמת, אני ממש יכולה לשמוע אותו, מתחנן אלי... קחי אותי,
תשתי אותי, תרוקני אותי. באמת, אני מנסה להתנגד לו ואני יודעת
שבסופו של דבר אני אגרום לעצמי להראות מטופשת ובטח גם לעוד כמה
אנשים... אני יודעת שזה בשביל תשומת לב והכל, אבל זה פשוט יותר
מדי בשבילי... זה חזק ממני..."
היא נאנחת שנייה ומסתכלת לצדדים.
"הכל התחיל כבר מזמן, שמרתי את זה בבטן המון, חשבתי שאני יכולה
לשלוט בזה וגיליתי שלא. זה שולט בי. מצאתי את עצמי לבושה
בחזייה  ותחתונים, צועקת שטויות, עושה מעצמי צחוק. באותו רגע,
כשהבנתי שהחיים שלי סובבים מסביב לבקבוק החלטתי שהגיע הזמן
להפסיק.
אני לא אסכים לעשות מעצמי שפחה של בקבוק מסכן! אני לא אשתה!
אני לא ארוקן את הבקבוק! ויותר מהכל, מעבר להכל, אני לא אשפיל
את עצמי! לא עוד! לא עוד להרים את הבקבוק ולצעוק... מי בא
אמת או חובה?
אני אפרת, ואני מכורה לאמת או חובה!"



מוקדש באהבה לאלה שהבינו