רעש צורם של מזלגות וסכינים שמתנגחים בצלחות חרסינה לבנות.
הערות שוליים מצד ניר, החרוסת מעולה. ועוד הערה או שתיים מאוהד
על זה שיש יותר מדי יין בחרוסת ושהוא מרגיש קצת מסוחרר. אולי
בדיחה שתיקטע באמצע ע"י הדודה שתנסה לשים לכולם בצלחת את הדג
המיוחד שלה ותודיע בחגיגיות שהפעם גם לצמחונים יש מה לאכול,
היא קצצה את הבשר נורא קטן ואי אפשר להרגיש אותו.
כשיחביאו את האפיקומן כולם ימשיכו לאכול כרגיל עד שאחד
מהצעירים היותר בוגרים יבקש בנימוס לקום וילך לשירותים. שני,
שכבר ציפו ממנה לתגובות בוגרות יותר אחרי גיל שתיים עשרה,
תעקוב אחריו ולא תיתן לו לסגור את הדלת. הוא יחייך אליה יפה
ויסביר לה שאין לו כלום, היא תתעקש והוא יחזור לאכול, עם בטן
לוחצת שתדרוש את תשומת לבו עד סוף הערב. הדוד יחייך חיוך מעושה
וישאל אותי מה עם אהבה, ואת ענבר מה עם הלימודים. אני אחייך
בשקט ואמשיך להתעמק בצלחת שלי, שכל הערב זכתה לקבל רק סלט
ואפונה בזמן שאחותי תדבר בשקט על הלימודים הקשים וכל השאר
ינידו בראשם.
וכמו בכל שנה אף אחד לא ידבר על זה שאחותי הגדולה בחרה לאכול
עם המשפחה של בעלה ולא איתנו כבר בשנה המי יודע כמה ברצף או על
זה שחזר בתשובה. כשאחד הקטנים ישאל למה יש מקום פנוי, לא נדבר
על האח שחסר, וכמו תמיד, נמשיך לחייך ולדבר בשקט כי אולי הוא
באמת ישן בחדר אחרי שחזר מהצבא.
רעש צורם של צחוק מלאכותי, וקול קצת יותר מדי גבוה ורועד ששואל
שוב ושוב מי רוצה עוד דג.
נכתב לסדנת במה 58 |