תמימות ילדותית. אותה תמימות שמדברים עליה בסרטים.
"וצחוק ילדים נישא ברוח" כשרואים את הילד הקטן רץ בפארק עם
עפיפון ואת ההורים יושבים ליד. אותה תמימות של ילד שמשחק,
וכשנוזפים בו על שלכלך את הבגדים יש לו מבט לא מבין, כי איך
היה יכול להיות אינדיאני אמיתי בלי להיות בבוץ?
התמימות שתגרום לנו להאמין בפיות ושדוני יער שקופצים על עצים
בחושך. הם ירוקים וקטנים, ויש להם פרחים על הראש ואוזניים
ארוכות.
אותו מבט תוהה כשרואים פרפר, ואותו צחוק דק וצווחני שלא שם לב
לסביבתו. ריצה פרועה והשתוללות בלי לשים לב לעולם הסובב.
אותו פה פעור שהופך לאט לאט לחיוך ענק כשרואים את מוכר הבלונים
בטיילת בתל אביב או את זיקוקי הדינור ביום העצמאות.
אותו חיוך, והינד ראש כשמישהו מנסה לשלוף אותו מהעולם שלו.
לקחת את אותה הנאה קטנה. אותה תמימות שמסרבת לעזוב.
ובסופו של דבר, אותו מבט מופתע ותוהה, כשמישהו קורע את הבלון.
אותו אדם שאוהב להיות גדול, משאיר מאחוריו שובל של בגרות
מעושה.
והינד ראש, ואולי התנערות קלה, והחיוך מתעקם למעלה בצורה קצת
לא נוחה.
ואתה נשאר תוהה, אולי מישהו ראה את התמימות שלי?