[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לו היה מישהו צופה באירועי אותו היום מלמעלה, הוא היה רואה
ראשים ראשים המכסים את כל שכבת האדמה שעל כדור הארץ. כל תושבי
העולם ברי יכולת התנועה התאספו ובאו איש איש, ישות ישות,
להפגין את נוכחותם במעמד הזה. גם המשותקים נישאו על עגלות
תנועה, מובלים על ידי בני משפחותיהם. כמובן שהיו כמה חסרי כבוד
שנותרו בביתם. אך גם הם צפו במאורע בשידורי הלווין והרדיו.

קבוצה קטנה אך מגובשת התמקמה לה בנקודת תצפית טובה. ידיהם של
חבריה היו שלובות תחת חזיהם הגאים. במוחם חזיונות של גלקסיות
מיושבות בבריות נטולות מחלות והמצאות שונות ומשונות.

ממרחק רב מאוד, פזורים בין ההמון הנרגש, הציצו כמה אסירים
נמלטים. מדי פעם היו עיניו של זה מלטפות את אחוריהם של הילדים
שהתרוצצו להם חופשיים בין רגלי הוריהם. פעמים אחרות פזלו עיניו
של האחר ושיספו את צווארם של עלם או עלמה צעירים. אך רוב הזמן
היו עיניהם נשואות אל המסכים הקטנים הקרובים אליהם.

בקרבת הקבר ישבו בעלי המלאכה וצפו בעבודתם האחרונה, מושלכת
באיטיות אל תוך האדמה. אף על פי כן ולמרות הכל, לא נפלטה דמעה
אחת של רחמים עצמיים מבין עיניהם הרטובות מהתרגשות.

נתמכים על ידי מקלות הליכה, או ישובים על כיסאות מיוחדים,
מרכיבים עדשות עבות, מאזינים בעזרת המכשירים שכיסו את
אפרכסותיהם, ישבו זקני העמים וצפו בטקס.

על דוכן הנאומים שמול הקבר הפתוח עמד חיים הזקן. פניו היו
חרושות קמטים בצורה שטרם נראתה על המסכים הקטנים שהיו פזורים
ברחבי הכדור, על מנת לאפשר גם לרחוקים שמבין הצופים לראות את
הטקס בבירור. ידיו הקשישות, שהשליטה בהן נפגמה עקב תשישות המוח
והגוף לאחר שנים כה רבות, נתמכו בכל כוחן בקצוות הדוכן. המגבר
האימתני שמשך את גלי הקול היוצאים מפיו גרם לקולו הסדוק להישמע
נחרץ ובטוח.

"היית עמנו, עוד לפני הזיכרונות, עוד לפני האהבות, עוד לפני
התשוקות, עוד לפני הרגשות, עוד לפני המחשבות, עוד לפני.
לעבודתך היית ונשארת נאמן ככלב. לא פסחת על דלתו של זה שהתכסה
בדם. לא דילגת דור. לא עזבת את העקרונות ואת האידיאלים לנפשם.
על האמת לא ויתרת ואת השקר כילית. גם כשעייפת, ליווית אותנו,
כעורבים המלווים את הגוויות בדרכן אל מנוחתן האחרונה.
ועתה, אנו עומדים כאן, צעירים וזקנים כאחד, ומלווים אותך אל
סוף דרכך."

גיחוכים חרישיים נשמעו בקהל. "מתישהו הוא היה חייב למות" נשמע
רחש שגרם לפרץ צחוק אדיר מכיוון קבוצת העקרונות והאידיאלים.
חיים הזקן עצר את נאומו והביט בסוררים בעיניו האדומות, כקורא
אותם לסדר. יחד עם זאת, נראה היה כי שמע את המשפט על פי שפתיו
שהיו מכווצות באופן מאולץ.

"...ואני עומד כאן, עד נצח לקיומך, ואומר: לא נשכחך כפי שלא
נשכח את הנספים. לא נשכח את המבט בעיניים, את תווי פניך
החקוקות בציורים ובפסלים, את המעיל העבה, את השחור והלבן של
כסותך, את האוויר הקר שהלך אתך לאן שהלכת, את קור הרוח עליו
שמרת במצבים הכי קשים, את ההומור השחור, שצמרר אותנו כשם
שהצחיק, את עורך הלבן כשלג...
אני קורא אל הזקנים שבנו, ולאלו שלא יכלו להגיע מפאת מחלתם, לא
נשכחך..." נאומו של הזקן נקטע באיבו על ידי אגודל עבה שלחץ על
בלוטת הגרוגרת שלו. הקהל השתתק. גופו הרוטט של הזקן הוסיף
לרעוד, אך לא מפאת הזקנה. עיניו האדומות התאדמו עוד יותר והחלו
לבלוט מחוריהן. נראה היה כי הוא נחנק למוות, אך דבר כזה כבר לא
יכל לקרות. בעוד הזקן נאבק על חייו, הוא לא הראה סימני
התמוטטות. גופו כמעט צנח למגע היד המכאיב הזה. אט אט, נתגלו
פניו של זה שעמד מאחוריו. הן היו חרושות קמטים אף הן, ואדומות.
דמעות ירדו מהן. אך אלו היו דמעות של צער וכאב. מפיו נדף ריח
של אלכוהול מהול בניחוח שיניים רקובות. זיעתו ניגרה על מצחו.
מתחת לציפורניו השחורות הנעוצות בבשרו של הזקן הצטברו שכבות
שכבות של אבק ולכלוך. ידו השנייה אחזה בסכין בעל להב משונן.

הלהב בצע את בשרו של הזקן כנוצה המחליקה על גוש חמאה, חושף את
האודם של השכבות שמתחת לעור לזוועת הצופים. ההורים כיסו את
עיני ילדיהם ונסו על נפשם. נראה היה כי רבים מן הצופים הרכינו
ראשם. חיים הזקן צווח צווחות שנשמעו למרחקים גם ללא עזרתו של
המגבר. קולו הסדוק כבר לא נשמע כה בטוח.

לפתע השתתק הקול. אך חיים המשיך לזעוק בגרון פעור. הסכין ננעצה
בגופו של הזקן שוב ושוב, חושפת את אבריו הפנימיים ומשחיתה אותם
לעיני כל. מעיו גלשו החוצה, מחליקים על דוכן ההספד ואל תוך
הקבר הפתוח. כבו המסכים ששידרו את הטקס. על הרדיו השתלטו
קולותיהם המרגיעים של השדרנים.

יד אפורה ומטונפת תפסה בשערותיו הדלילות של הזקן, כופפה את
ראשו אחורנית, שוברת את המפרקת. עיניו של חיים פגשו בעיניו של
היצור המעוות מכאב שעינה אותו. תחילה, אם מפאת הכאב ואם מפאת
החרדה, לא זיהה חיים הזקן את בעל המבט האיום. היה זה מבט של
כעס מהול בכאב. תווי הפנים הללו היו מוכרים לו. היה זה היצור
היחיד עלי אדמות ובשמיים שבאמת ובתמים התאבל על המת.

עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שנפגשו. תמיד הצליח חיים להתחמק
ממנו בזכות חוש ההומור ותחבולותיו המתובלות במיומנות שהקנה לו
הזמן. למרות זאת, היו מפגשיהם המעטים מלווים בחרדה. אך הפעם לא
היה זה הפחד מן הקץ הקרב שפילח את לבו ואת מוחו של הזקן. ההפך
הוא שהדאיג אותו, הפחד מן האין קץ - האינסופיות של הייסורים.
בלב כבד מדם חסר כיוון, החל חיים הזקן להתאבל על המת, לייחל
למותו שלו. אך איחולים לבביים אלו לא עזרו ולא יעזרו למצבו
האומלל של חיים. המוות מת. מעיו של הזקן היו שפוכים על קברו
כהוכחה חיה לכך.

ידו של המלאך שחררה את תפיסתה מראשו של הזקן. הלה נפל ארצה
בחבטה קלה, כיוון שלא היה די משקל בגופו בכדי להשמיע קול חבטה
עצום. הוא ניסה לזעוק את ייסוריו אל השמיים אבל השמיים לא
שמעו. קולו לא היה אלא אוושת אוויר מהולה בדם שנפלטה דרך גרונו
המשוסף.

המלאך קרב אל אחד מאנשי הביטחון הקפואים וניגב את הסכין על
חולצתו. הוא פנה אל הקהל שכיוון אליו איש איש את נשקו חסר
התועלת.

בעודו מתעלם מכוח הידיעה, קיווה חיים לעילוי נשמתו של המת,
שיעשה את עבודתו האחרונה על גופו ונשמתו. לפתע הבחינו עיניו
בדמות קטנה שריחפה מעליו, נוגעת לא נוגעת בדמו החם. פניה היו
אף הן חרושות קמטים. היא הייתה לבושה שחורים כאלמנה יווניה.
הייתה זו אלמנתו של הנפטר. זוגיותם הייתה מושלמת, שכן הם
השלימו אחת את השני. הוא לא הניח לחיים לשכוח אותה, והיא...
היא, במקום לנקום את מותו, נשקה לחיים. ככה, בשביל שיידע
שאיננו חי רק כי אין ברירה. שהוא חי בגללה. כי אחרי שהמוות מת,
נותרו רק חוסר הברירה והסיבה לחיים.

מגע שפתיה הלחות על שפתיו המהולות בדם לא הפחית את הכאב, רק
איזן אותו בתחושת סיפוק. היא לא ינקה את דמו אך גם לא ליקקה את
שפתיו. הזקן חש כמוט ברזל הנטבל בצדו האחד באש הגיהנום ובצדו
האחר בשלג שעל גן העדן. רק שעודנו בחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם היית מנסה
פעם אחת באמת
לספור את צירופי
המקרים שהיו לך
בחיים היית
בוודאי מגיע
למספר לא הגיוני
שאיך שהוא יתחבר
במן צירוף מקרים
שכזה ליום
ההולדת שלך או
של מישהו קרוב
אליך


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/12/05 12:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שיר-לי יונגבלוד

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה