"כ"כ משעמם" חשב לעצמו גדעון סרוסי בעוד שישב מול מכונת הכתיבה
עם הבעה חסרת משמעות.
אי אפשר לכתוב משהו שבאמת יכול לקרות כי זה ישעמם את הציבור
ומה שאני כן כותב מוציא אותי מדעתי בגלל אי הקשר המגוחך שלו
מהמציאות.
גדעון סרוסי היה סופר מצליח, הוא היה כותב ספרים עם עלילות
מופרחות שהיו רחוקות מההוויה הישראלית, לא מתוך בחירה, זה מה
שהציבור רצה וזה מה שהיה עולה במוחו בכל פעם שהיה עולה על
שולחנו ומניח ידיו על מכונת הכתיבה(כמו כל סופר טוב עם ריח של
פעם, גם למר סרוסי היתה מכונת כתיבה טובה וישנה עם רעשי תקתוק
המנעימים את האוזן).
אבל גדעון סרוסי לא היה מוערך בגלל עלילותיו המדהימות אלא בגלל
השאלות הפילוסופיות שהתעוררו בהן. ושום שאלות פילוסופיות
חשובות לא התעוררו בהן בשנתיים האחרונות.
גדעון כתב עתה סיפור בשם "הנערה והאקדוחן לבוש השחורים" שם
נדוש ומגוחך אבל מה לעשות שמאז שעבר את גיל שישים דמיונו לא
כשהיה ולא זכור היה לו מה כתב כבר ומה לא.
הסיפור הקלי שאתי הוא על בחורה צעירה, בתו של בעל פונדק,
שנסחפת אחרי אקדוחן, פושע ורוצח שכיר אלגנטי לבוש שחורים. יחד
הם מקיפים את הערים נמלטים מהחוק וממשים אהבתם בסתר.
                                             
גדעון החליט לעזוב עכשיו את מכונת הכתיבה ולרדת לשתות כוסית
בפאב שמתחת, אולי אז תתבהר דעתו מעט. וכך עשה. ירד הוא אל הפאב
מתחת לביתו, התיישב והזמין וודקה עם לימון.
בעוד הוא שותה את הוודקה עם לימון שלו, הבחין גדעון סרוסי בשתי
דמויות ליד שולחן הביליארד, נערה יפה ומחוספסת נשענה על אחת
מפינות השולחן ושתקה בעוד שאדם אדיש לבוש שחורים צחקק עם
המקומיים.
היו אלה שתי הדמויות מספרו, האם יתכן? ללא ספק יתכן מאחר וכך
החליט הסופר שכתב את סיפורו של גדעון סרוסי עצמו.
                                           
היה זה ישראל שטראוס, סופר בשנותיו המאוחרות - 67 ליתר דיוק.
זכה בפרסים לעיתים קרובות בעתו והיה מוערך בקרב אנשי תרבות מכל
העולם - בזמנו. אך הוא לא הוציא ספר מזה 12 שנים עכשיו.
ללא ספק הסיפור של סופר הנוכח להתרחשות עלילתו תגרה את מחשבת
הקוראים, כן, ללא ספק - חשב.
ישראל שטראוס כתב בקצב ובלי לחשוב, הוא שמח שסוף סוף מתקדם
ספרו, ורצה להוציאו בהקדם האפשרי.
הוא תהה אם יזכרו אותו, אם מעריציו המושבעים שהיו כותבים אליו
עד לפני 7-8 שנים יושפעו מספר זה באותה מידה כמו שהושפעו
מיצירת המופת הצעירה שלו.
אם כן דמותו של הישיש שפעם כונה סופר, מקליד בקצב אל תוך המחשב
החדש שהזמין לכבוד הרעיון שצמח במוחו, בטוח ברעיונו שנכתב כבר
עשרות פעמים בלי שידע על כך  היתה מעוררת רחמים עד רמות תיעוב.

אם כן הסופר הישיש כתב במהירות את רעיונו, ללא מרקם, ללא פיתוח
תכונות, חיפוף, פשוטו כמשמעו.
הכותב המזדקן התוודע סוף סוף לאותו 'מושג של צעירים' בלי לשים
לב לכך. ישראל שטראוס לא ידע כי זמנו תם. והאם על הדמויות
לסבול מאותו חיפוף נוראי? האם זה הכבוד שנותן הסופר הגדול
ליצירתו?
וכך המשיך לכתוב בקדחתנות מעוררת רחמים זו אל תוך הלילה. כתב
וכתב עד שהופיעה.

                                           
נערה, לא יותר מ- 18 בגילה, עם מגש גדול בידה, הופיעה על מפתן
דלתו. "שלום אדוני, אנחנו השכנים החדשים מלמטה, רצינו לעשות
היכרות, אז, אה.. הנה עוגה ו...אני יעל, שלום."
"שלום" ענה הסופר והכניס את הנערה, הוא בהחלט חיבב נערות
צעירות, ואת זו, כך הרגיש, החל לחבב במיוחד.  הוא הושיב אותה
בסלון ולקח מידה את המגש המכוסה נייר כסף.
"מה תשתי?" שאל בנעימות. "אה, שום דבר, תודה..."
"טוב" זרק, "וודקה עם לימון בשבילי!"
הילדה הזכירה לו את ביתו, זו שעזבה יחד עם האם, אשתו, כאשר
מצבו החל להדרדר, כאשר החל להשתכר ולהכותן, ולנעול אותן בבית,
ולא נתן להן להתראות עם הבריות.
למזלן, היתה האם חכמה מספיק לעזוב עוד כשזה התחיל לפני 7 - 8
שנים, הוא לא זכר בדיוק. גם היא היתה בת 18 לערך, ותמיד תהה
איך תראה כיום.
"אני באמת לא יכולה להישאר" אמרה, "אבא ואימא ידאגו".
"בחייך, הישארי עוד קצת ואז תלכי, אני בטוח שלא יהיה אכפת
להם"
"טוב, אבל ממש לרגע" אמרה
"ההורים שלך כאלה דאגניים?" שאל. - "אבא שלי פשוט לא אוהב שאני
עם מתרועעת עם אנשים הרבה, אני חושבת שהוא צודק אבל" ענתה
הנערה "הוא תמיד היה מפחיד אותי כשהייתי קטנה שיחטפו אותי,
ושכולם רוצים ילדה קטנה יפה כמוני"
לפתע נראתה הנערה בעיניו מבוגרת יותר, כאילו עברה הרבה ואכלה
הרבה חרא מאנשים בחייה. הוא נדהם - והוא היה חייב לשאול אותה
שאלה שמעולם לא הספיק לשאול את אמו, אביו או בתו, מעולם לא חשב
לשאול, למרות שזו היתה השיטה שבה, בלא מודע, שלט באנשים כל
חייו.
"נו, תגיד משהו, תשאל אותה" נשמע קולו של גדעון סרוסי, שהתרווח
על הכורסא לצידו.

                                           
ישראל שטראוס הפנה מבט באלם שפתיים לעבר הכורסא עליה ישב עתה
גיבור סיפורו, ברקע נטרקה הדלת.
"נו" חזר סרוסי.
חזותו של הגבר שפעם היה מסוגל להפוך עולמות במילה או שתיים
היטשטשה עתה, בעוד שהוא בהה בבחורה הצעירה בעלת המראה המחוספס
משהו.
לפתע שאל: "את מאמינה בפחד?"
"...כן" ענתה הנערה באיחור קל בעוד שצפתה בגבר שכעת גם מעריציו
הגדולים ביותר לא היו מזהים, צונח אל האדמה כאשר מאחוריו נגלית
דמותו של האקדוחן לבוש השחורים, כשקנה אקדחו היקר מעלה עשן
שיעשה עכשיו דרכו אל שמים הפתוחים...

סוף