חדר המתנה/Sista Spooky

קיללתי את עצמי שלא הבאתי איזה עיתון או משהו לקרוא. אולי
אפילו תשבץ. כל המגאזינים של הנשים היו תפוסים. חשבתי אולי
בינתיים אני אתקשר למישהו אבל הנייד היה סגור, נגמרה לו
הבטריה. שמתי את האוזניות על האוזניים כדי שלא יתחילו לדבר
איתי. זה עבד במשך זמן מסוים. אחר כך, כשפנו אלי פשוט התעלמתי,
אז הם הפסיקו לפנות.

ליד הדלת רבו איזה שלושה אנשים על התור שלהם. אני ישבתי עם
האוזניות עליי ושתקתי. סידרתי את התיק שלי. היו שם כמה פתקים
שוטים שהתווספו עם הזמן. בחנתי דבר דבר, ספרתי את מספר העצמים
שהיו לי בתיק. ארנק, בתוכו קצת מטבעות, תעודת זהות, והכדורים
שלי. היה שם גם הנייד עם הבטריה הגמורה והדיסקמן המקולקל. היה
לי עט כמעט גמור בתוך התיק. הוצאתי אותו. עברתי עם העט הכחול
על הורידים שלי. בהתחלה הוא לא כתב, אבל לחצתי קצת אז זה כתב
יותר. זה קצת כאב בווריד כשלחצתי, אבל אחרי זה יצא כחול אז זה
היה שווה. באיזשהו שלב העט הפסיק לכתוב, אז הכנסתי אותו לכיס
הקטן של התיק. לא הממש קטן אלא זה שלפניו. בכיס הממש קטן לא
היה מקום לעט. בכלל לא הבנתי בשביל מה יש כיס ממש קטן שמה.
בטוח היה לי איזה חצי שקל שם. עברתי באצבעותיי על הרוכסן. אני
אמצא את החצי שקל הזה.

ברקע נשמעו הצעקות של האנשים שעמדו בתור. לא שמעתי כל כך מה הם
אמרו כי הם צעקו מרחוק. הדבר היחיד שהצלחתי לשמוע היה "די,
כבר, מה יש לצעוק?" ונורא הסכמתי אם הבן אדם הזה. אבל הם
המשיכו לצעוק ואני המשכתי לשמוע את אותו המשפט.

זה לא עניין אותי במיוחד. בכל אופן, אני תחבתי את שתי אצבעותיי
לתוך הכיס הארור. זה היה מאוד הדוק שם בפנים. האמת, די נהניתי.
אצבעותיי נעו בתוך הכיס וגיששו. לפתע חשתי בעצם קשה. הקימור של
העיגול העיד על מטבע יותר קטן מחצי שקל. אולי זה שקל שלם? או
שסתם איזה עשר אגורות? שקל או חצי שקל, המשכתי לנסות לכלוא את
המטבע המסכן בין שתי אצבעותיי. אך המטבע החליק וזז הצידה. זה
הרגיש כמו המכונות האלה, שדוחפים להן שקל והן מתחילות לעבוד.
ואז אתה מכוון בדיוק לממתקים השווים, אלה עם השוקולד, ומנחית
את היד של המכונה. היא יורדת לחבילה, אתה מגלה איזה מדויק
היית. היא תופסת בול את החבילה השווה עם השוקולד, מתרוממת, אתה
כבר ממוסס בדמיונך את השוקולד בפה, ואז החבילה נופלת לה מבין
האצבעות של המכונה. הדבר הכי מטומטם שאפשר לעשות במקרה כזה הוא
לדחוף עוד שקל. במקרה שלי, לפחות, לא היה לי מה להפסיד. גם ככה
לא היה לי יותר מידי מה לעשות עם האצבעות. או מה לעשות בלי
האצבעות. או מה לעשות בכלל. אז המשכתי, לגשש, לתפוס, להרים,
להפיל וחוזר חלילה. יכולתי כמובן להשיג את אותה המטרה אם הייתי
מוודא שכל הרוכסנים של התיק סגורים, ואז הופך אותו. יחד עם
זאת, במקרה שלי, המטרה הייתה כל כך עלובה שמה שחשוב באמת היה
הדרך. בשלב מסוים, התחלתי להרגיש כמו כלב שזורקים לו כדור אז
הוא תופס אותו, מפיל, מעיף אותו לקיבינימט ורץ אחריו שוב פעם
כדי להמשיך את המשחק. הוא יודע שאם הוא סתם ככה יתפוס את הכדור
ויחזיר לבעליו אז יזרקו לו את זה פעם, ועוד פעם, ואז זהו, כי
לא יהיה להם כוח להמשיך לשחק.

בינתיים הגיע תורו של זה שצעק על האחרים להפסיק לצעוק. גם
עכשיו הוא צעק. אבל משהו אחר. לא הקשבתי לו. לא היה לי כוח
לשמוע. רק הסתכלתי עליו, מזווית העין, וראיתי אותו מנפנף
בידיו, עיניו בלטו מחוריהן ופיו היה פעור. חשבתי דווקא שישמח
שכבר הגיע תורו. אבל הוא היה כנראה מידיי עסוק במה שקרה לפני
זה.

'או! תפסתי אותך יא מאנייק! רגע, רגע, רגע! זהו!' המטבע המסכן
בצבץ בין אצבעותיי ונפל. אך הפעם הוא נפל על הרצפה ולא בחזרה
לכיס. גיששתי בין רגלי על הרצפה, לא בטוח איזה מטבע אני מחפש.
למעטה היה מונח מטבע של חצי שקל. הופתעתי. לרגע לא הייתי בטוח
שזה המטבע. הוא ממש לא הרגיש כמו חצי שקל כשתפסתי אותו. אבל לא
היה מטבע אחר בסביבה אז הרמתי את החצי שקל מהרצפה ותחבתי אותו
בחזרה לכיס.  

המשכתי ככה לשבת לי. חיכיתי שיקראו לי בשמי. ספרתי את אצבעות
ידי, לוודא שלא חסרה אף אחת. שום דבר לא השתנה מאז הספירה
האחרונה. היו בדיוק תשע. ארבע בימנית וחמש בשמאלית. הסתכלתי על
נעליי. אחת הסוליות הייתה חצי קרועה כזאת. משכתי אותה כלפי
מעטה ושחררתי. היא חזרה למעלה והתנדנדה מהתנופה.

הקבוצה שליד הדלת השתתקה לכמה רגעים. האנשים התחלפו בינתיים.
איזה מישהו ניסה להידחף בתור אז בעטו אותו החוצה. הוא כנראה
הבטיח שהוא יחזור או משהו כזה, שכבר נמאס לו לחכות. אז מישהו
הצביע על הרשימה שליד הדלת. בטח אמר לו שיחכה לתור שלו או משהו
כזה. קראו לבחורה הבאה בתור. היא התחילה לצעוק שהיא ממהרת
לעבודה ויש לה שתי בנות בבית, שהיא בכלל לא רוצה להיות פה, ומה
זה לוקח כל כך הרבה זמן, דברים כאלה. היא השתתקה מהר מאוד אבל.


תכלס, גם לי הייתה עבודה. אבל לא ממש היה אכפת לי לחכות. גם
ככה בעבודה זה רק לחכות שתסתיים המשמרת, בלימודים זה רק לחכות
שיסתיים השיעור, בבית זה רק לחכות שאני אירדם כבר, כל הזמן הזה
זה רק לחכות. אז חיכיתי. בכלל, נדמה היה לי שכבר הגיע תורי,
והאנשים שנכנסו עקפו אותי. אבל זה לא עניין אותי במיוחד. לא
היה לי כוח עכשיו להתחיל לקום, לעמוד, לצעוק. עד שתפסתי פה
כיסא חיכיתי מספיק זמן. עכשיו שהם ייכנסו לפני. בסך הכל, הם
רוצים אותי שמה. הם רק ירוויחו מזה שאני אכנס. בשביל זה הם
שמה. ואני, מה אכפת לי? מה בוער? גם ככה אני אכנס בסוף. מצדי
אאחר לעבודה. לא נורא. גם ככה הם כבר לא יכולים להתקשר ולצעוק
עליי. הנייד שלי מת אז יש לי אחלה תירוץ שלא לענות.  

התור התקצר והתקצר. כבר נהיה לי חם בפנים. עוד מעט יקראו לי
בשמי ואז איאלץ לקום. מצד אחד זה טוב, כי באמת כמה זמן אפשר
ככה לחכות? מצד שני, התחלתי להרגיש שוב כמו כלב. רציתי לזרוק
את הכדור הרחק ולרוץ אחריו, סתם כדי להמשיך את המשחק הטיפשי
הזה. לא הבנתי אפילו למה. גם האנשים שלפני חיכו המון זמן
וכשסוף סוף הגיע תורם הם התחמקו. חלק אמרו שיגיעו כבר בפעם
אחרת, פשוט כי נמאס להם לחכות. אבל הם תמיד חזרו בסוף. ואז הם
היו צריכים לחכות שתי תורות. לרגע שקלתי את האפשרות הזו. אולי
גם אני אקום, אצא להסתובב לי בעיר קצת, ואז איאלץ לחכות שתי
תורות? אבל זה לא באמת יעזור לי. די. צריך לגמור עם זה מתישהו.
זה לא היה שווה יותר מידיי עד עכשיו, אז לגמור עם זה זה טוב.

זהו. הגיע תורי. זה לא נעים. אני יכול לתאר לכם את כל הצעקות,
התנועות הבלתי רצוניות עם הידיים, החום שבפנים, הקור. אבל אין
לי כוח לזה. זה חלק מהעניין, אתם יודעים. זה לא כיף. אבל זה
היה צריך לקרות. להתראות.