"בוקר עלה בהרים הגבוהים". איזו עייפות, המרדף הזה מתיש,
מתיישב ליד קפה ואן גוך במדריד, מחכה לגיבורים הראשיים
שייכנסו. כל הלילה האזנתי לקלטות מהדירה של זגורי, והבנתי
שהיום הם אמורים להיפגש פה. לא אמרו איזה שעה, כלומר אמרו, אבל
ההקלטה הייתה באיכות כל כך מחורבנת שכל מה שהצלחתי לגרד זה
"ועשרה", מה ועשרה? אין לי מושג. לוקח את עצמי לקפה הארור
מהפתיחה בשעה שמונה בבוקר, אין כוח אדם. פעם פשוט שלחו תצפיתן,
עכשיו זה הכול שלי ועוד רוני עושה לי פוזות על זה שהוא אישר לי
תקציב לנסיעה הזו. באמת תודה רבה. אני בוחר כמיקום ראשון את
הקתדרלה, משקפת, כובע מטופש, צפר. יש לי מקסימום שעתיים בפוזה
הזו לפני שצריך להחליף מיקומים.
ראיות, ראיות, ראיות, לא מבין את רוני. למה? אני אומר לו, בוא
נפשוט על הדירה, יש שם כל מה שצריך. אבידן לא יאשר צו חיפוש,
הוא פוסק, או לפי הספר או שכלום. איזו נוירוטיות. וזה עוד
הקידום הגדול שלי. בתחנה של באר שבע, אני נזכר בערגה, דברים
התנהלו אחרת; שולח את רעות ליעד, היא מטריפה אותו, אחר כך היא
נהיית רעה, בסוף הוא מרים עליה יד. אין אפס. היא תמיד מצליחה
להוציא מהם את האלימות. היא מצידה דואגת שתסומן שיחה יוצאת
מהמכשיר ואני פורץ פנימה להגן על עלמה במצוקה, ותמיד מוצא את
מה שצריך. חוץ מאותה פעם מקוללת שהייתי צריך לשתול שם שש גרם
קוק. וגם אז לא היה מדובר בחסיד אומות העולם.
אני עייף מהמשחק המטופש הזה, האיש רקוב, בוא וניתן לו להרקיב
בפנים. העולם משתגע. מהזווית הזו בה התמקמתי רואים היטב את
הכניסה. אף אחד לא יגיע לקפה על הבוקר. את הקפה הראשון (ואת
השני והשלישי) שותים בבית. בשביל מה לעזאזל לפתוח קפה בשעה
שמונה בבוקר.
אני מפהק לתוך פרצוף של זקנה שעושה הליכה בשביל המסוגנן. היא
מחייכת. "בואנוס דיאס", אני מחייך בחזרה והגוף צורח "לישון!"
איך הגעתי למצב ששלושה ימים ללא קפה מביאים אותי לחולשה כזו?
איפה האדרנלין שאפיין אותי בתיק של אילנה? סגרתי אז שמונה שעות
שינה בשבוע כמו כלום. ועכשיו כל המאמץ הזה כדי להנציח פגישה של
בלדרים... עד כמה נמוך אפשר עוד לרדת?
מקשיב בסלולארי להודעה של שירלי: "טוב, מותק, אז אתה בטח ישן,
רק התקשרתי להגיד שאני אוהבת ומתגעגעת." שתיקה ואז "אה, קבעתי
עם רוני ודליה ליום שישי אצלנו, מקווה שזה בסדר ו... זהו. אה,
ושמתי לך טוויקס במזוודה בכיס הפנימי, אה... ביי, מתוק."
שירלי, שירלי, שירלי, מה יהיה איתנו ו"מה עושים עם זה בערב, מה
עושים עם זה כשקמים". מאז שאילנה טסה לארצות הברית, שירלי הפכה
לנופת צופים, מדגמנת עבורי את הרעיה המושלמת. אני יודע שזה מאז
כי בערב, אחרי שהורדתי את אילנה בנתב"ג, מפורק ושבור, מכבה את
המערכת שניגנה לי "הלילה הזה שום סימן אינו נותן, ומעוור
ומכוון את התנועה בשלל גחליליות ומספר מעשיות...", היא חיכתה
לי בבית עם ארוחה רומנטית שהיא בישלה, מרק עוף בניחוח קינמון
ונענע, אגרולים, רצועות של חזה עוף בעשבי תיבול ורוטב בוטנים,
ואורז בחמאת לימון ועלי רוקט - אם אתם מתעקשים לדעת.  והמון
יין אדום צ'יליאני ששנינו אוהבים. שני הקטנים היו אצל אימא שלה
והיא לבשה את השמלה האדומה עם המחשוף והכתפיות הדקות, הסקסית,
שקניתי לה בבריסל בקיץ שעבר וכששאלתי מה קרה היא היתממה ואמרה:
"מה? אסור לי לפנק את הגבר הסקסי שלי בארוחה טובה מדי פעם?"
עמד לי על קצה הלשון לומר: "מותר, מותר, רק שמדי פעם זה עניין
יחסי ולא ראיתי ממך פינוק מהיום שהתחתנו".
במקום זה העמסתי את כל צער העולם שהונח על כתפיי כשחזיתי
באילנה נעלמת במדרגות הנעות בטרמינל ופירקתי אותו בנשיקת אש
צולבת, מחזיק בכתפיים החשופות לוחש לה באוזן "שירלי, שירלי"
(ובלב אילנה), מוריד את הידיים למותניים, מושך את העור ואת הבד
איתי למטה, מעביר יד בין הרגליים, חש במגע המלמלה בתחתונים
שהיא לבשה לכבודי ושירלי מצחקקת "הייתי צריכה לעשות את זה
קודם", ואני מרים אותה על הידיים, מתעלם מצחקוקי "האוכל יתקרר"
ושוכב איתה "בפעם האלף כמו בפעם ראשונה", וכשזה נגמר אני מוותר
על סיגריה, מנשק אותה שוב ולוקח אותה על הידיים בחזרה לשולחן.
כמה יין שתינו באותו ערב, בלי תיאבון. אחרי כמה טעימות, אנחנו
שבים לחדר וכשאני מתפרק בתוכה אני מרגיש את הדמעות שלה מרטיבות
לי את הזיפים.
ואני שואל: "מה קרה, ממי?"
והיא עונה: "טוב לי"
הערב הזה המשיך להיות הזוי כשביקשתי ממנה להצטרף אליי לנסיעת
לילה. שלוש בבוקר ואנחנו מחנים את האוטו מול בניין משרדים ישן.
אני שואל אותה: "את יודעת מה מוכרים בחנות פה?" שתוי לחלוטין,
והיא בחיוך נבוך: "עופר, אין פה כלום..."
אני מישיר אליה מבט שמתאמץ להישאר יציב. "שירלי, אין פה כלום,
אבל יש פה הכול, כאן מוכרים אהבה, מדודה, קצובה בזמן, לא
בלעדית ויקרה להחריד, אבל... אהבה."
ושירלי מתפנקת על הרגע "לא יכולת לחשוב על מקום רומנטי יותר."
אני מכניס את  הרכב להילוך ולוקח אותה לתצפית על העיר. מחנה את
הרכב בין שתי מכוניות של מתבגרים עסוקים במיוחד ושואל "את
חושבת שפה האהבה יוקרתית יותר?" ורגע לפני שזה נהיה מכוער אני
מספיק לומר לה "אני אוהב אותך כאן שם ובכל מקום" והיא מצחקקת
ורואים שהיא בוחרת לא להיעלב ורק ממלמלת "חנפן אחד".
באותו ערב כשחזרנו הביתה שכבנו שוב. הפעם זה כבר היה ללא
המאניה. גמרנו ביחד ונשארנו מפורקים בכפיות ובבוקר חיכתה לי
ממנה פתקה "אוהבת למצוא אותך בתוך פרוסות הדרמה", ועל הבוקר עם
כוס קפה של התעוררות חשבתי כמה האישה הזאת לא מגיעה לי, וכמה
אני לא מגיע לה. ואיך מהערב הזה בתוך חודש מציאות חדשה, אני
ושירלי שוברים שיאים, מנתצים מוסכמות של שנים. באמצע היום היא
נכנסת למשרד שלי עם מיני שערורייתי, ודופקת לי צרפתית ליד
כולם. "עופריקו שלי, עברתי כאן, על הדרך שמתי לך פה קציצות
וקוסקוס. חבר'ה, תתכבדו גם, יש פה כמות לגדוד". וכשהיא הולכת,
אזולאי שהקידום שלי בא על חשבונו מפרגן בצביעות: "איפה החבאת
אותה עד היום, הלוואי על כולנו אישה כזו", וכולם מתחרים ביניהם
מי יהנהן חזק יותר להסכמה. ועכשיו, מפקד המחוז ורעייתו לארוחת
שישי, למה עוד לחכות?
מדליק סיגריה נוספת, לאן עכשיו? שנים עברו מתקופת המעקבים שלי
תחת דנינו הגדול, האיש לקח את פעולת המעקב כמקצוע מקודש, ופעם
אחת כשחיפפתי הוא כמעט פיטר אותי, אבל אני מקדים את המאוחר.
ליד אחת מתחנות המטרו אני מזהה חנות של אינטרנט על פי שעה,
נכנס, משלם מראש על שעתיים ומתחבר לרשת. אז אני אקח תמונה של
שני הבלדרים, אני חושב בזמן שאני פותח את הדואר האלקטרוני שלי,
אני אתפלל שיש לי הצלבה של תמונה של זגורי עם אחד מהם, ונוכל
לערער את האמינות שלו במשפט. כמובן שזה לבד לא יספיק, צריך עוד
להתקין מערכת ציטוט אצל כל אחד מהם, וצריך להספיק הכול עד מחר
בשתים עשרה כדי לתפוס מטוס חזרה לארץ. אני מפהק ומעסה את
הרקות, עוד תרגיל של דנינו למלחמה בעייפות, מנסה לשמור על
ריכוז מקסימאלי. מבקש מהמוכר "אספרסו פורפבור סין לצ'ה". מה
אני צריך חלב עכשיו? טיפה אחת ממנו ואני נרדם. בתיבה מחכה לי
מכתב ארוך מרוני, מספר על אנס פדופיל שפועל בתל אביב. אני צריך
כרגע לתת את כל המשאבים, הוא כותב, לנתן, וזה כולל את המחלקה
שלך, אז תצלם, תתייק בתיק חקירה את מה שאתה מספיק, נעזור לנתן
לתפוס את הבנזונה שלו ואחר כך נחזור לזגורי.
בטח, אני חושב, בקצב הזה לא נצטרך לנעוץ את זגורי, הוא ימות
בשיבה טובה.