לאלי...ממני


"רוצי! רוצי!" היא שמעה את עצמה צועקת בפנים אך לא הצליחה
להוציא הגה. היא לא הצליחה לזוז. היא קפאה מרוב פחד. כל שריר
סירב לתת סימני חיים כשכלב הענק התקרב אליה במהירות. שנייה
לפני שהספיק לנשוך אותה היא פתחה את עייניה וגילת את עצמה
במיטתה הנוחה, תחת שמיכת פוך כששנקי לצידה.
שנקי, היה אריה-צעצוע שלה. הוא תמיד היה איתה בעת שנתה כדי
לשמור עליה. רק שהפעם אפילו הוא לא הצליח לגבור על הכלב הענק.
אותו סיוט כל לילה. היא הייתה חסרת אונים. תמיד אמרו לה לא
לברוח מכלבים רק שעכשיו לא ראתה פתרון אחר.
 יום למחרת היא החליטה לספר על כך לחברה שלה, אריאל. היא
ניגשה אליה בהפסקה וסיפרה לה על החלום.
"אומרים שחלומות יכולים לסמל משהו. אני מכירה מישהי שאולי תוכל
לעזור לך" -אמרה אריאל.
 עינת חזרה לביתה, החליפה את בגדיה והלכה לפגוש את האשה
המסתורית.בדרכה, כשפנתה לסמטא הקטנה הפנסים כבו. פתאום התחילה
לשמוע רעשים מכל צדדיה. היא הסתובבה וראתה חתול קטן וחמוד. ישר
עלה חיוך על פניה, היא נרגעה. צליל נוסף העולה מפח אשפה הקרוב
הרהר את שלוותה שוב. היא הייתה סקרנית מדי מכדי לא לגשת. עם כל
צעד גבר הפחד והיא הייתה מוכנה כבר לסגת. חריקה נוספת מהפח גרם
לה לשנות את דעתה. היא התקרבה באיטיות ופתחה את המכסה. צעקתה
נשמעה בכל רחוב קרוב. כולם ידעו על סקרנותה של עינת וגם כולם
ידעו על פחדה מעכברושים. כמה עכברושים זינקו מפח האשפה לכיוונה
והיא כמו תמידברחה.
היא מצאה את ביתה של מלאני. לאחר 3 דפיקות בדלת נשמע חריקת
מנעול ודלת נפתחה.
"היי, הגעת סוף סוף. מה לקח לך כ"כ הרבה זמן?" - שאלה אריאל.
"נראה אותך מתמודדת עם עכברושים" - ענתה עינת בעצבנות.  
 מלאני הייתה בחורה צעירה. שערה הארוך נפל על כתפייה ברכות של
רוח ועינייה ברקו בתוך החדר החשוך.
 "אריאל סיפרה לי על הבעיה שלך. לדעתי את פוחדת ממשהו  אבל רק
את תוכלי להגיד לנו ולעצמך ממה. אני למדתי היפנוזה לפני שנה אם
תרצי אני אוכל להכניס אותך למצב טראנס ואולי תוכלי לתת לעצמך
כמה תשובות" - התחילה מלאני את השיחה.
 "אוקיי, אבל אני לא מבטיחה כלום. אף פעם לא עשיתי את זה
בעבר" -  עינת הסתכלה על מלאני בחשדנות.
"אז נתחיל".
"שבי בנוכח. תעצמי את העיניים ותתני לתחושות שלך לזרום. תתני
למוח לעשות כרצונו. תני למחשבות שלך לרוץ כמו רכבת הרים ללא
מעצורים. רק תתבונני. תרפי כל שריר מגופך עד שתרגישי רפויה
לגמרי. כשאני אספור מ10- עד1- תמצאי את עצמך בתוך גן ירוק,
גדול ויפיפה.
10..9...8...7...6...5...4...3...2...1...
עינת, את נמצאת כרגע בגן גדול ויפה אבל מוכר לך. גן שהיה ליד
ביתך כשהיית קטנה. את רואה את שיחי הורדים ואת עצי שקד
הפורחים. תגשי לורד ותתני לעצמך להנות מהריח המופלא והעדין
שלו. את מסתובבת באיטיות וראה דלת מאחוריך. זוהי דלת לילדותך.
את פותחת אותה באיטיות ובבטחה. את נמצאת בחדרך? מה את רואה? מה
את מרגישה?
 עינת גילתה את עצמה על הצוק. היא התקרבה לאט לקצו כדי להנות
ממראה הגלים המתנפצים. היא תמיד אהבה את הים. צבעו המרגיע ורעש
הגלים שאיזנו אותה. פתאום היא קלטה צעקה מלמטה. היא קלטה גבר
גורר אשה מהצוק. היא הייתה חסרת אונים כרגיל והייתה בהלם מכדי
לצעוק. גם ככה אף אחד לא היה שומע אותה. אבן קטנה התגלגלה
מהצוק שהייתה עליו, אבל עשתה מספיק רעש כדי שגבר יקלוט את
עינת. הוא הרי לא היה צריך עדים והיא שוב נאלצה לרוץ.
 עינת התעוררה בצעקה מהטראנס ומיד ביקשה מים. אריאל ניגשה
למטבח ומלאני שאלה אם היא זוכרת משהו. עינת הייתה מבולבלת מדי
מכדי לענות על זה. מצד אחד היא הייתה עדה לרצח בילדותה ואפילו
לא יודעת של מי ומצד שני במשך כל חייה נאלצה לברוח מכל דבר
שהייתה נתקלת בו. בסופו של דבר היא הבינה שהכלב מהחלום הוא
הפחד שלה מהתמודדות. התמודדות עם דברים בחייה, התמודדות עם
דברים שנאלצה לברוח בעבר. היא החליטה לעצור ולהפסיק את הפחד
הזה לתמיד.
 עינת חזרה הביתה עייפה וישר נכנסה למיטתה שכבר הייתה מסודרת
ושנקי חיכה לה מתחת לשמיכה. הכלב הענק חזר אליה כצפוי רק שהפעם
עינת הייתה מוכנה לקראתו. היא לא הייתה צריכה לברוח שוב. הכלב
התקרב אליה בצעדיו הקופצנים ועינת נשארה לעמוד במקומה, והפעם
היא עשתה זאת מרצונה. הכלב התקרב יותר ויותר והיא החליטה לעשות
משהו יוצא דופן הפעם. היא החליטה שאם היא צריכה להתגבר עליו
היא צריכה גם כן להתקרב ועשתה צד אחד קדימה. לאחר כמה שניות הם
נפגשו, עינת ניגשה לכלב וליטפה אותו. היא כבר לא פחדה ממנו ולא
היה צורך לברוח. הרי פחד הוא מה שאנחנו עושים ממנו והיא סוף
סוף הבינה את זה.