למה אני לא יכולה להחזיק יום אחד שלם,
מההתחלה עד הסוף
בלי שמישהו יפגע בי
בלי שאני אפגע ממישהו שפגע בי.
כולם רצים עם ציפורניים שלופות
לא שמים לב את מי הם שורטים,
רק להמשיך לרוץ קצת יותר מהר מקודם,
קצת יותר מהר ממישהו אחר.
ואני ככה עומדת באמצע השביל
ולא מתחשק לי לרוץ יותר,
רק עומדת שם ומקבלת שריטות,
מאנשים שאני מכירה,
בלי סליחה,
בלי לעצור שניה ולבדוק עם הכל בסדר.
ככה - כי הכל כבר מובן מאליו.
אף אחד לא מביט אחורה,
כי זו תהיה השניה שמישהו אחר ישיג אותו
במרוץ הזה של החיים
והוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד.
וככה, אני עומדת ומסתכלת על כל אחד שעובר אותי
מושיטה יד אבל אף אחד לא רואה.
מנגבת ת'דמעות, בולעת רוק,
וצועדת לאט,
בלי שאף אחד יגיד שזה טוב
או שזה רע.
בלי שמישהו ידחוף קדימה
כי רק אני בתוך המשחק הזה
ואף אחד לא יבין
ששריטה ממישהו שמכירים
הרבה יותר כואבת
מסתם שריטה
ממישהו שלא מכירים,
שהכאב יותר עמוק,
שיותר קשה להבריא ככה.
ואיך אני יכולה לסמוך עליה עכשיו,
לספר לה על החיים שלי,
שקשה לי,
שאני עצובה,
שלא טוב לי פה,
ושהיא תבין
אם כל מה שהיא אומרת,
זה פוגע,
זה צובט,
זה שורט עמוק.
רוצה לבוא אליה ולהגיד
שאני לא צריכה אותה יותר
שהיא רק פוגעת בי
שזה לא בריא לי
שאני רוצה ליסוע רחוק
הכי רחוק ממנה.
רוצה אבל לא יכולה.
רוצה את החומות שלי בחזרה
ככה, לא להרגיש יותר כלום,
להיות אדישה.
אטומה.
סגורה לעולם.
כמו גולם.
שיפסיקו לשרוט אותי בלי להפסיק.
נמאס לי להרגיש מטומטמת כשאני בוכה כל הזמן.