הייתה לי שרשרת צדפים.
אהבתי את שרשרת הצדפים שלי.
כל מי שראה, החמיא.
האהבה הרבה גרמה לי לרצות עוד אחת.

הייתה לי הזדמנות, הריי הולכים לים.
התלבשתי כנדרש, והכנתי שקית שאותה תיכננתי למלא בצדפים
ססגוניים, בשביל השרשרת כמובן.
הגענו לים. רק אבנים, סלעים.
התקדמתי, הייתי בטוחה שבאופק יהיו גם צדפים.
החום גובר.
עוד סלעים ועוד סלעים.
מתקדמת עוד קצת, ועוד סלעים.
חושבת חיובי, "בטוח זה נמצא פה איפה שהוא..."
מתאבקת בחול הקשה והחם, יחפה, עם שקית ביד לוקחת לעצמי כמה
מבטים התוהים מה לעזאזל...?
הולכת והולכת.
מתרחקת והנה זה, עוד מעט.
דברים קטנים ולבנים מחכים לי אי שם, רק שאכנס אותם לתוך החוט
ואענוד על צווארי...
סלעים. עוד פעם.
ירוקים, אדומים, לבנים.
למה בכלל יש אותם?
רציתי צדפים.
רציתי שרשרת.
התחלתי לחפור. חשבתי שאולי הם נמצאים עמוק עמוק, הרי אני
מחשיבה אותם לאוצר הים.
אין.
נכחדו.
החום המיס כל מחשבה מלבד רגשות האשמה מהסלעים, שהסתכלו עליי
במבט מעורר רחמים.
עשו דרכם עד החוף רק כדי שאבוא ואכניסם לשקית, בדיוק כמו
הצדפים אויביהם מושכי התשומת לב.
כמו בכל נורמה חברתית, תמיד מקפחים את אלו שעגולים, מכוערים,
ולא שימושיים.
לכן אספתי כמה סלעים בשקית... מסכנים.
חזרתי למקום ההתחלה, עם השקית שכמעט נקרעה.
"נו, מה מצאת?" שאלו אותי.
"סתם..." מילמלתי..
"כמה אבנים..."