יום ולילה,
אנשים מתים
לילה ויום,
אנשים חוזרים לחיים

יום אחד כבר לא יהיו אנשים לאבד
גילגולי הנשמות יפסיקו
ואנחנו ניפול אל תוך האימה
אל תוך הכאב חסר החיים

נרוץ
נוכל לראות אור אבל לא נרגיש שמחה
נוכל להרגיש ניגע אבל היא תהיה קרה כדם
אף אחד לא יפצע
אף אחד גם לא יצחק
לא נרגיש דבר
נהיה כמו בובות, גדולות
חסרות חיים
חסרות אהבה
חסרות כל נשימה.

יום ולילה
נרקוד מבלי לזוז
לילה ויום
נראה ולא נחוש

להבין איך הבובות חיות
להבין כמה כאב יכול להיות
ולסבול את העובדה,
שאנחנו כבר לא בני אדם
אלא רוחות
אלא בובות,
בובות גדולות
חסרות חיים
חסרות אהבה
חסרות כל נשימה

רק בובות גדולות שמסתובבות להן בין האנשים
מנסות גם הן להרגיש את השמחה שבאויר
מנסות גם הן לצחוק כמו כל הילדים,
אבל קול לא יוצא מפיהן וגם לא צחוק
רק בכי מר ללא קול וללא דמעות
ושוב העובדה מכה אותן שוב,
הן רק בובות, בובות גדולות
חסרות חיים,
חסרות אהבה,
חסרות כל נשימה,
הן רק בובות גדולות שלא יכולות לעשות כלום
רק לשבת ולחשוב על מה שהיה כל כך נעים
על צחוק
על אהבה
על נשיקה קטנה ונעימה
על חיבוק שמוחץ אותך
הן יכולות עכשיו רק לחשוב על מה שהיה

הן שוב מנסות לצחוק
הן שוב מנסות לחייך
הן שוב מנסות להרגיש שמחה
אבל כל מה שהן מרגישות זה כאב, עצב וחוסר שלווה.

הן רק בובות,
בובות גדולות
חסרות חיים
חסרות אהבה
חסרות כל נשימה
ללא שלווה.