מרחבים של גרגרים זהובים.
מיליוני גרגרים הקורצים לקרני השמש.
ניצנוצים מרצדים מול מרבד כחול, מקסים.
קולות ילדים משחקים נישאים ברוח כמו שיר ערש.

גרגירי החול הזהובים הפכו שזורים בדם.
צלילות הים הפכה לזיכרון עמום ושוצף.
קולות הגרגרים הפכו לקולות קריצה של טעינת רובה חם.
משחק הילדים הפך משחק אש, משחק אינסופי, מעייף.

האם תחזור השמש לשלוח יד זהובה?
לשדה הפורח שהפך לשדה פצוע ומצולק
האם תשוב? קרן האור החמימה, המוכרת,האהובה
או שתסתתר?
ולא תחזור להאיר את המקום, האפל, הקודר

אולי לפעמים גם לקרן שמש מותר פשוט..לוותר!