יצאתי לי למסע בזמן. עליתי על המכונית הלוקחת אותי אחורה בזמן
וחזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 5. נכנסתי לבית הורי. אותו בית
שבו גרנו אז. הגעתי אל חדרי הישן והאהוב. והנה, אני פוגשת את
כל חבריי, כל הבובות באשר הן, בדיוק כפי שהיו אז. ומה הפלא,
אני הרי נמצאת שם עכשיו.
הנה הבובה בלבי שאותה אני אוהבת כל כך.בהתחלה היא היתה בובה
יפה עם שתי קוקיות ומכאן שמה. אבל עם הזמן, החלטתי לקצר את
שערה, לא יודעת למה, אולי לשם הגוון והשינוי, והיום היא בובה
קצוצת שיער. דבר שלא פוגם מיופיה.
דובי החום שישן איתי בלילות ביחד במיטה. יש לו עיניים קטנות
ועם זאת עצובות משהו. דובון, למה אתה עצוב? היי, מה אתה שותק?
לא רוצה לספר לי? אוקיי כרצונך. אה אני יודעת, זה בגלל שלקחתי
אותך לגן, כשהגננת ביקשה להביא צעצוע אהוב. אבל למה להיות עצוב
בגלל זה? אתה לא מבין שאני אוהבת אותך? אה, זה בגלל שהכנסתי
אותך לשקית השחורה והאטומה הזאת. זה לא אשמתי דובי, זאת לאה
הגננת עם המשחקים שלה... אוף.
היי דובון צהוב, מה איתך? שמח וצוחק כמו תמיד? אולי תספר
לכולנו משהו מבדר היום?
אומר לי הדובי הצהוב והעליז: במקום דיבורים וסיפורים על דברים
יפים ומשמחים, מה דעתכם שנצא החוצה לאוויר העולם? יום יפה בחוץ
וכל כך נפלא שם.
אוקיי, אני עונה, אבל קודם אשאל את שאר החברים אם הם רוצים.
רותי ושני הדובונים קוראים בקול אחד: כןןןן! יוצאים לטיול.
והנה אני יוצאת לטיול דמיוני ועם זאת כל כך מוחשי. אני מרגישה
אותו יחד עם חבריי הטובים וחווה כל רגע ורגע.
הנה, אנחנו עולים על מכונית. אני  הנהגת המובילה את כולם לאן
שרק רוצים. מסביבנו פרדסים ושדות ירוקים. הדרך ארוכה אך גם
יפה.
והנה אנחנו עוצרים ליד חורשת עצים, יורדים מהמכונית ועושים
הפסקת צהריים קלה. כעבור זמן מה ממשיכים במסע, עד שבסוף
נמאס... וחוזרים הביתה.
ושוב פוגשים את שאר החברים, אלה שלא הצטרפו אלינו.
ג'ולי נראית יושבת על כסא מול מראה מסתרקת ומתגנדרת. היא ברבי
יפה ואצילית שתמיד חייבת לדאוג להראות טוב.
איך היה הטיול שלכם? היא שואלת אותנו כלאחר יד.
נהדר! מקסים! ממש הפסדת! קוראים חבריי בקולות נרגשים המתערבבים
זה עם זה. חבל שלא באת!
וגו'לי עונה: מה לעשות, אני חייבת להתארגן לקראת הפגישה עם
ג'ו, חברי החדש. אנחנו יוצאים הערב לסרט וכדאי שאמצא חן
בעיניו. הוא פשוט בחור משגע!
אוקיי, שיהיה לך בהצלחה, ג'ולי.
עובר כמה זמן ופתאום הדובי הצהוב פונה אליי: נטע, הוא אומר,
מזמן לא סיפרת לנו סיפור יפה.
רוצים שאספר לכם סיפור? אני שואלת את כולם.
כןןן! קוראים כולם במקהלה. סיפור!!!
בסדר, אני אומרת.
אספר לכם סיפור על ילדה אחת. ילדה גדולה, עצובה ומפוחדת.
ולמה היא עצובה? ומה מפחיד אותה? שואלים חבריי.
ואני עונה: העולם הגדול מפחיד אותה מאוד. האנשים, החברה
האכזרית. שום דבר לא ידוע והכל צפוי. לכן היא גם עצובה. כי היא
נשארת בודדה.
ומי היא אותה ילדה גדולה ועצובה? ומאין את מכירה אותה? לא
מוותרים חבריי ומוסיפים לשאול.
לא תאמינו. אני עונה. אבל אותה ילדה גדולה היא אני בכבודי
ובעצמי.
הגעתי לכאן שוב כי התגעגעתי אליכם נורא. באתי לכאן מהעולם של
הגדולים. עולם מפחיד מאוד. אי אפשר לדעת בו למה לצפות. האנשים
מפחידים אותי כי לא אוכל לצפות מראש את תגובותיהם. האם יקבלו
אותי כפי שאני? האם יאהבו אותי? ואני, אותה ילדה גדולה, גם
מאוד עצובה ובודדה.
אהבתי לחזור אליכם ידידיי. אבל עוד מעט אצטרך לחזור אל העולם
האמיתי.