הוא יצא מהמעבר הצר של הטלפונים עם דמעות בעיניים ומבט מחפש.
הוא הסתכל לכל הכיוונים בתקווה שאישתו והילדים או חברה שלו או
ההורים שלו יצוצו פתאום מצד ימין, או מצד שמאל, בכלל לא שינה
לו מאיזה צד הם יבואו, רק שיבואו - כמו שהם היו איתו בטלפון
לפני כמה רגעים. אבל הם לא באו, והדמעות נתקעו לו בעיניים
וטישטשו לו את הדרך חזרה לאתר הבנייה, לקראוון הקטן והקר עם
השמיכה המלוכלכת מטיח ואבק. לאיש הזר שלי הייתה משפחה אי שם
במדינה אחרת. לאיש הזר שלי היו חברים ועבודה מכובדת, אפילו
משפחה מבוססת מאושרת ובריאה הייתה לו שם. לאיש הזר שלי היה שם
והייתה זהות במקום אחר ובזמן אחר, אבל לא כאן ולא עכשיו. לאיש
הזר שלי היו אהבות ויצרים, אבל כאן כל מה שיש לו זה אופניים
שקטנים עליו בכמה מידות, וכמה שקלים כדי לדבר עם המשפחה שלו
בארץ אחרת פעם בכמה ימים במקרה הטוב. האיש הזר שלי לא היה איש
זר פעם, ולא התייחסו אליו כאל רובוט או כאל איש חסר רגשות
וצרכים, אבל האיש הזר שלי זר פה, ובדקות היחידות שבהן בחנתי
אותו ואת הדמעות שלו, לרגע אחד הרגשתי קרובה אליו - לפחות ברמה
שתגרום לו להרגיש לא זר.

אחרי תחנונים ארוכים נתתי לך נשיקה קטנה על הלחי, ואתה קינחת
אותה בחיוך קצר. זה כל מה שרצית - נשיקה קטנה ומבוישת על הלחי,
והיית מוכן להקדיש לזה ארבעים דקות ארוכות של שכנועים. שיכנעת
אותי שזה לא ביג דיל, שזה לא מגעיל כמו כל ההפרשות האלה אחרי
סקס, ושאתה מרגיש כאילו אנחנו זוג ואתה מנסה לשכנע אותי לתת לך
היום בלילה - וזה מאוד מוזר לך. בשיחה אחרי זה הסברת לי שאתה
משוגע, שיש לך דיבוק, שאתה זה לא אתה כשאתה מתרגז, שאתה אלף
אנשים באחד, ושרע לך עם זה. שרצית להתאבד לפני שבוע, למרות
שחבל. שהחברים שלך לא כל כך חברים כמו שהם נקראים, ושנייה אחרי
זה דיברת איתם בטלפון כאילו כלום לא קרה. אני ישבתי מהצד,
הוצאתי מדי פעם סיפורים קצרים על ההוא שהיה חבר שלי, על
הרכושנות שלי והקנאות שלי... ניסיתי להסביר לך שקנאה זה דבר
אנושי, ואתה קטעת אותי באמצע עם הדיבוק שלך שצץ כל פעם בצורה
שונה. הרגל שלך זזה בעצבים והכוס פלסטיק שהייתה לך ביד עברה
ניסויים שלאף כוס פלסטיק לא מגיע לעבור. רציתי לחבק אותך,
להגיד לך שהכל בסדר, להרגיש קצת קרובה אליך, כמו שהרגשתי קרובה
אל האיש הזר ההוא, אבל לא עשיתי את זה כי דחית אותי. לא היית
מכוער - היית בסדר גמור - אבל אני כזאת, כשמישהו רוצה אותי אני
ישר דוחה אותו. אני גם קנאית ורכושנית כמו שכבר אמרתי, ואתה
אומר שיש לי אגו אבל גם חסר לי ביטחון - בדיוק כמו שחשבתי
היום. הסברת לי שהמוח האנושי מנוצל רק ב-12% מתוך 100% במשך כל
החיים שלנו, ואם נשתמש בעוד 2% קטנים נצליח לרחף מעל האדמה,
כשכל מה שיכולתי לחשוב באותו רגע זה שהמוח שלי כרגע מנצל בערך
4% מה-12% הכוללים, רק כדי לנסות להבין אותך ואת המחשבות
המורכבות שלך.

'תמיד אומרים לי שאני אדישה... אני אדישה?' עוד לפני שקיבלתי
תשובה הסברתי את עצמי; 'לא אדישה במובן הזה שלא אכפת לי
משומדבר, אלא אדישה מבחינת תגובות לאנשים... אני אדישה?'
הנהנת בראש לחיוב, ואני עניתי שאני צריכה לשפר את זה.

החזרת אותי הביתה וכשבאתי להצמיד את הלחי שלי לשלך זזת אחורה
והסברת בחיוך שגם לך יש רף מסוים של נשיקות לערב אחד. עליתי
הביתה וכל מה שרציתי היה להיעלם. נזכרתי במה שאמרת לי באותו
יום, בקשר לאופי שלי ולמי שאני, והצעת לי לחתוך ורידים. המשפט
הזה עלה לי לראש והידהד לי בטון מוזר והגיוני לכמה דקות.
הרגשתי כל כך רע... הקאתי בשירותים ואחר כך שתיתי כוס מים כדי
להעביר את הטעם, אבל הטעם נשאר, גם כשאכלתי במבה, שגם אותה
הקאתי כמה דקות אחרי זה. חשבתי לי - משועשעת - שאולי החדרת בי
כמה מהרוחות האלה שדיברת עליהם היום. אולי הדיבוק שלך עבר גם
קצת אליי, אחרת למה אני מרגישה כל כך רע עכשיו?
הרוחות האלה... אמרת שהן כנראה מחפשות משהו - וברגע שהן ימצאו
את זה, הן יעזבו אותך. אולי הן חיפשו את החיבוק הזה ממישהי
שתתגבר על עצמה ועל התחושות המשונות שלה - ולא תדחה אותך כי
אתה רוצה קצת קירבה. אולי הן רק חיפשו לעבור לגוף אחר ולזרות
בו אימה כמו שהם זרו בך.

כששמעתי מה קרה איתך התמלאתי תחושה ריקה כזאת, עצובה, תחושה
שאולי אני צריכה לשפר את התגובות האדישות שלי, תחושת שמחה קטנה
בשבילך שהצלחת להעלות את השימוש במוח שלך ב-2% קטנים ולרחף קצת
כמו שרצית, תחושה שאולי אני צריכה ללמוד לתת חיבוקים לאנשים
שדוחים אותי, ואולי אני פשוט צריכה ללמוד לא לדחות אנשים כמו
שקרה באותו יום רחוק שהיינו בו יחד בגלידריה. ביום הזה שהנחת
את הראש שלך על הרגליים שלי וחיכית יפה יפה לנשיקה. ביום הזה
שדיברנו על רוחות ושדים וקצת על הצדדים שלך. ביום הזה שהייתי
עסוקה בלהשאיר אותך רחוק ממני - כי אולי אני קצת מפחדת מהרוחות
שלך, או שאולי זאת הקירבה שמרתיעה אותי. חשבתי אולי אתה היית
איש זר לאנשים שמכירים אותך, ואני הייתי המשפחה מהארץ האחרת,
אבל אני איכזבתי ולא עניתי לטלפונים כשהתקשרת, ולא באתי לבקר
אותך כששלחת לי כרטיס טיסה. אולי כל כך ניסית לדבר איתי באותו
ערב - רק כדי להרגיש פחות זר, או כדי לרוקן את הדמעות מהעיניים
כדי שלא יפריעו לך להחזיר אותי הביתה ולאבד את הסיכוי שלך
לשיחה הגונה לאותו ערב.  בסוף מצאו אותך מת על פסגה של הר
באלפים. קפוא, מרחף מעל האדמה כששומדבר מתחתייך לא מחזיק אותך,
רק הדיבוק שלך, ואולי הנשיקה הקטנה על הלחי מאותו יום.