(התבוננות)
  איש זקן מתעורר בסביבות 4:30 לפנות בוקר. משעה 5:30 בדיוק,
לאחר ארוחה בריאה ומוכרת, יורד הוא אל הרחוב. בהתחלה אני מבחין
בו מבחין בי, ומתחיל לפתח את תנוחת ישיבתי 'כמובחן'. מהר מאד
אני מזהה אותו הולך במהירות מצחיקה ומרירה הנה והנה בין צדי
הרחוב. מבטו כשל ציפור, או אפילו כשל ציפור טרף. במהירה אני
כבר לא מובחן, והוא מעסיק עצמו בהליכה מקצה אל קצה במרווחים של
דקותיים. כך שממסגרת ראותי הוא עובר וחולף ועוצר ומהרהר ומגריד
בראשו ומביט בשעונו. בכל דקה.
  מבטו מבקש התבודדות וחשאיות. פעולתו דורשת התייחסות מופתעת,
מבחינה, מתמקדת ולבסוף גם - מתעצבנת. אני מחליט לבל אשיב
מסגרות עיניי לפסיעותיו. ב-7:15 לערך, הוא מחייב אותי לחזור אל
תוך חייו. במסגרת השגרה ברחוב, התפנתה לה חנייה בסמוך לביתו של
הזקן. מבטי מתחדד למראה הזקן שובר את קצב תנודותיו, כמו מתופף
רגע לפני הפזמון. שירת הברבור נגלית במלוא כיעורה.
  האיש הזקן נעלם ממני, המשקיף, וחוזר לאחר זמן קצר עם סולם
קרשי בצבע לבן דהוי, שמשום מה, נראה לי כמקבילו הדומם של הזקן
(בשורה על פריצת דרך, מתקבלת בתשואות אצל התומכים בדמיון הרב
שבין כלבים לבעליהם: "פלשנו גם לעולם החפצים!"). האיש מעמיד את
הסולם בחנייה הפנויה בין שתי המכוניות, ולאחר זווית שיפוט
נוספת מחליט להזיז הסולם, בדיוק נוסף, למרכז החנייה. כאילו
תולה תמונה על קיר. שתי שקיות הוא משמיט למרגלות הסולם. מרחוק
הן נראות לי כשקית מצרכים חיוניים וטריים, אל מול שקית ממנה
משתרבבים חבלים או חוטי ברזל.
  אוויר הבוקר מלא ביתושים, לחות שרבית וניחוחות של זבל
נחוצים לאי-הנחת העירונית. חתול, שמביט בנעשה, על מכסה אחד
הפחים, נדרך במקומו. ובעוד אני חושב ומשליך על הדמיון ביני
לבין החתול, הצופים בזקן, קופץ החתול אל השקיות ומונע ממני
לדמות לו תכונות אנושיות של בהייה במוזרויות. האיש הזקן, כמונע
על-ידי דחף רטרואקטיבי של הכרה בקיום החתול, סב עם מבטו לעבר
השקיות והסולם, ומבריח את החתול בתנועה טורטית. הזקן נותן מבט
נוסף בחתול הנסוג, כמעין מבט ממזרי השמור רק לשותפים לטירוף
רגעי כאומר: איט וויל בי אאור ליטל סיקריט. הזקן פונה חזרה
למטרתו המקודשת ונעלם לי בשולי התריס.
  כעבור שניות ספורות, שאומדנו על-ידי כלא יותר מעשרים
פסיעות, אני שומע קול התנעה של מנוע מפרכס למוות. לבסוף, מגיחה
לה מכונית מודל 81', שנראית לי שמורה כמו קרום בתולין של כוכבת
פורנו. הגרוטאה מתנהלת בעצלתיים ועוצרת במקביל לסולם. הזקן
יוצא מתוכה, כשהבעה מבוהלת עוד יותר נסוכה על פניו, כאומרת:
אלו השניות הקריטיות ביותר להצלחת המשימה. הוא מביט בעין אחת
אל אופק הרחוב, מצפה למכוניות עוברות, שעלולות להפריע לו או
יותר מכך - להבחין בו, ואף ליצור מהומה רבתי. והלא, הקרבות
בכבישים גבו השנה די והותר קורבנות תאונות ואלימות. העין
הדיכוטומית השנייה כבר מספיקה להורות לחצי מגופו לצאת
מהמכונית, לסגור את הדלת, 'בעדינות על הסולם', ובתנועות פנתר
קשיש - הזקן מניף ביד אחת את הסולם ומעלה אותו אל המדרכה.
'המלאכה הושלמה...' - או שמא זוהי רק ההתחלה?
  בדיוק ברגעים הרי הגורל, נדחפת למרכז העשייה שלו השכנה
החטטנית ממול ומבקשת ממנו שיזיז למענה את הפח, שהמנקים הורידו
לכביש לפני מעבר משאית הזבל. המשאית מתעכבת והשכנה נראית כאילו
ש'המלחמה הקרה' נקטעה וחרושצ'וב לחץ על הכפתור האדום. לזקן אין
זמן ועניין לתת לאישה זו לעכבו. מידת הנורמליות שלה גובלת
בשלו, והוא יודע שבכל רגע עלולות להגיע מכוניות שפויות של
קופירייטרים הממהרים ליום העבודה הקצר. יאפים שלא ייתנו לו
להחנות את מכוניתו בחנייה קרובה, לסוף השבוע. לא ייתנו לו
להיות רגוע בשישי-שבת עם עיתון, פיצוחים וסולם. או אפילו
קבלנים או נהגי מוניות, שיטוסו מבלי להתחשב בכביש ובמכוניתו
הסמי-חוסמת, וחס וחלילה, איזה פושע שירצח אותו כמו שכותבים
בעיתון.
  הזקן מתעלם מהשכנה ונכנס למכוניתו. כעבור רגע הוא יוצא
ומזיז את הפח, כי הלז מפריע לו להחנות. הגרוטאה מחרחרת שוב,
ולאחר התפתלויות חסרות משמעות וחן - הגלגל הקדמי עולה על
המדרכה. הזקן, כמתורגל מוטורי ותיק, יודע שתמיד כשהוא מסובב את
ההגה שמאלה הגלגל האחורי יעלה גם הוא, כך שכל מה שנותר יהיה
ליישר. אך הפיסיקה לא נכנעת לניסיון השנים ואני חוזה בו במלוא
עצמיותו, גורר את גחון המכונית על המדרכה. נראה, שהצלילים על
"חניית היתר" מפריעים גם לו, אבל במין אקט של חוסר אמון מוחלט
לחושיו המזדקנים ולאוזניו הבוגדניות, הוא ממשיך להרוס במו ידיו
את מכוניתו. הגחון כבר נשמע כאילו חרץ מחצב במדרכה, ואני מצמצם
עיניי כמצפה לצליל הגבוה והכואב בסולם הצרימה.
  את הצליל המסיים אני לא שומע, אבל הסולם בהחלט משתלב בהחניה
הטראגית. לפתע, מגלה הזקן שאין מספיק מקום במדרכה גם למכונית
הלוחצת וגם לסולם הנלחץ. הזקן יוצא מן המכונית ובפוזה של האדם
החושב, הוא לא מבין למה פתאום המכונית עקומה והרי הוא החנה
אותה ישר. הוא מחליט להזיז את הסולם לקיבינימט וחוזר למכונית,
הפעם, כשגם השקיות המעוכות ונוטפות החלב (הטרי יש לומר) נזרקות
פנימה. בתוכי אני תוהה איך מרגיש החתול-המסולקק לגבי הבזבוז,
שיכל להפוך לארוחת הבוקר ה'מיאו'-לכותית שלו.
  לבסוף, מנצחת ההתמדה והמכונית מיושרת לגמרי, למעט הגלגל
האחורי שעדיין לא החליט באם הוא על המדרכה או על הכביש. הזקן
יוצא מין המכונית וחיוך של ניצחון מרוח על פניו הפרוסות למראה
מכונית המבצבצת מתחילת הרחוב. היא כבר לא מאיימת עליו. החיוך
הדוחה-אך האנושי- הראשון מסתיים במהירה והיצור עם חולצת ה-T של
"דן חסכן", שכל כך מגעיל אותי ונראה לי כה מכוער, 'נורא, פשוט
נורא', מורסה מבחילה בתוך החברה הנוירוטית, פגם גנטי-פיסי
ונפשי בהיסטוריה של המין שלי - היצור משכיב את הסולם על גג
גרוטאתו; מוציא מהשקית השנייה חבלי ברזל וקושר במומחיות
יומיומית את הסולם אל הגגון. הוא נועל את דלת המכונית וצועד
תוך כדי ההבטה החטופה הכי מושהית שראיתי מימיי בשעונו, לא לפני
שהוא חוזר ומוודא שהדלתות אכן נעולות ונמוג אל תוך בניינו
הסמוך.
  באמת שאני לא מחפש פאנץ'-ליין, אבל כל-כך שמחתי לכשהבחנתי
באחד מחלונות המכונית שנשאר חצי פתוח.