כשאני סוגר את הדלת המאסיבית הזאת מאחוריי ונשען עם גבי כלפיה
- אני ממש מתכוון לזה.

אני לא רוצה שמה שהשארתי מאחורי הדלת הזאת יכנס לכאן, לחדר
היפה והענק הזה עם תקרה 4.5 מטר ואינסופית ושתילים מקסימים.
עמלתי רבות על החדר הזה ואני לא מוכן שכל אדם, רגש או יצור אחר
פשוט יכנס מבעד לדלת הזאת וידרוך לי על השתילים.

עכשיו, כשאני מסתכל ככה על כל מה שבחרתי להכניס לחדר הזה, אני
ממש גאה בעצמי ובבחירה שלי - איזו עבודת מופת שעשיתי כאן!
בדיוק מה שאני רוצה ובדיוק בסדר שאני רוצה, וכל היופי הוא
שבאמת הכל הכל יכול להשתנות כאן וכולם מוזמנים (רק לא מה
שהשארתי מאחורי הדלת חס וחלילה).

מבין כל הדברים שהשארתי שם יש משהו אחד שאני באמת בטוח שאני לא
רוצה שיכנס לכאן ואף קצת מפחד שאיכשהו ימצא דרך פנימה - הדבר
הזה, הרגש הזה, היא תחושת האבידה הזאת, של "אני" שתקפה אותי כל
כך הרבה בזמן האחרון שהייתי חייב להשאיר אותה שם.

כאן, בחדר, יש משהו שהכנסתי לכאן מההתחלה באירגונים הראשונים
שבטוח יעזור לי.
זה נמצא בקופסא הזאת - הנה אני מצביע עליה - שמה בפינה מימין
לי.
בתוכה - זיכרונות וריחות למיניהם מהילדות, התבגרות ושאר העבר
שלי,
אלו הם דברים שיזכירו לי בדיוק מי אני!
כך שגם אם תחושת האבידה תתחמק לה מתחת לדלת או דרך חור המנעול
אני ישר ארוץ לקופסא ואפתח אותה וישר אזכר ב ד י ו ק מי אני!
כן! אני אפשפש בילדות שלי ואמצא את עצמי אוכל קופסא שלמה של
פטריות וחוטף קלקול-קיבה, ואמצא את עצמי מתכרבל בתוך אמא ומציץ
בטלוויזיה שחור-לבן כזאת בסרט ממש מפחיד.

אחר-כך אני אראה את עצמי גדל ועוד פעם אוכל קופסא שלמה של
פטריות וחוטף קלקול-קיבה, ומכיר את עצמי ומשחק ומטייל ובונה
תוכניות ועף למרומים על-גבי עולם מופרע של דמיונות מבריקים
ונוצצים שמחביאים אותי מהעולם הלא פחות מופרע שמבחוץ.

אחר-כך - אם כל זה לא יעזור - ישר אוציא את גיל ההזבגרות ואזכר
במיידית בריחם של פארקים חשוכים ורטובים עם המון אנשים שאני
בקושי מכיר והרבה סיבות מצויינות לצחוק - ואצחק כל כך...
ואז אזכר במגע המלטף-אוהב הראשון ומגעים רבים אחריו - ונשיקות
- שפתיים רכות ומרגשות...

זה מפחיד, פתאום אני ממש מפוחד... איך אני אמור להבין מכל אלה
מה אני? מי אני? הרי זה סתם שברירים של זיכרונות שמי יודע אם
באמת קרו או שרק המצאתי אותם... ואיך אני יודע שזה אני אחד
ויחיד שחווה אותם?
איך אני אמור להבין את כוחם של מגע ואהבה מבלי לחוות את תחושת
האכזבה שנעלתי יחד עם תחושת האבידה?
אם לא אתמודד עם אכזבה איך אוכל אי-פעם לאהוב?

ואיך אני אמור להינות מכל הגדילה והתפתחות הזאתי וכל הדברים
שנדמה לי שהבנתי על העולם מבלי כל הרוע? וחוסר הבטחון שכל כך
קשור לכל החוויות האלה שבקופסא? איך העזתי להפריד ביניהם?

איך אני אמור לשמוח מבלי לדעת מה כל כך עצוב עד דמעות של כינור
בטון גבוהה בעולם הזה שהשארתי מאחורי הפלדלת של פחד. פחדלת.

עדיף שאקח את עצמי בידיים, אפתח את הגלת הזאת ואתנצל יפה - יפה
לכל החלקים בי שבטח נעלבו. אומר: "לא באמת התכוונתי" ואחבק
אותם.
הרי שאם לא אעשה זאת נידונתי להשאר בחדר ה"כל-טוב יפה-יפה" הזה
ולהתכרבל לי אל תוך הריקנות חסרת המשמעות והחשיבות שהבאתי עימי
הנה.

מספיק לפחד. עכשיו איפה שמתי את המפתח הזה?