אני מדרדרת במורד
שביל הסוללה של
מצדה, את כל
הרגשות
שמעיקים עליי.

אני מטיחה בעפר
את כל הימים, שבהם
הרגשתי מיותרת בעולם;
את כל רגעי החיפוש אחר
סיבות לקיומי,
שהמרתי.
(מצאתי שלווה
מסויימת
בהדרכת כסילים)

אני מניחה את כל הפחד
על האדמה
ובועטת אותו ממני
כראוי לנטל שהיווה עבורי
לאורך השנים.

עכשיו, כשאני
ריקה מתוכן,
אני יכולה
להדרדר בעצמי
במורד שביל העפר,
מבלי שיהיה לי אכפת
במה, או במי
אפגע,
כשאגיע לתחתית.




[28.8.2005]