לא בא לי לכתוב על זה שיר או סיפור.
לא בא לי להיות יצירתי עכשיו.
רק בא לי לבכות...
אבל אני לא אבכה. בשבילן אני לא אבכה, בשבילו אני לא אבכה.
בשביל עצמי. הדמעות רק עומדות קפואות על אדן עפעפי ואחרי שניה
נעלמות, כאילו לא היו.

ואז, ככה פתאום, קופצת לי לראש מחשבה לא רצויה, זיכרון שנראה
כה רחוק עכשיו, איך הוא צחק בגאווה כשסיפר את הבדיחה כאילו
הייתה הכי טובה שאי פעם סיפר. ואיך הסביר לי בחיוך כשראה שאני
לא צוחק חזק כפי שציפה. והבנתי, עוד לפני שהסביר. הבדיחה פשוט
לא הייתה לי כל כך מצחיקה אז.אבל חייכתי חיוך מאולץ.
ועכשיו, הבדיחה מצחיקה, כל פעם מחדש. כל פעם, עד כדי דמעות. עד
שאני נופל כמו מחוסר הכרה במיטתי, מרטיב את הכרית במים מלוחים
תוצרת העינים.
אם רק יכולתי, הייתי צוחק כל כך חזק, עוד יותר ממה שהיה מצפה.
רק כדי שידע... שאכפת לי.
אכפת לי עוד יותר ממה שאי פעם תיארתי לעצמי. אכפת לי מספיק
בשביל להרטיב את המקלדת בעודי כותב את המילים האלה.

אכפת לי מספיק בשיל לעשות הפסקה של כמה שניות רק כדי לנגב את
מסך המים שבעיני...
אכפת לי, סבא, אכפת לי.

אני אוהב אותך עוד יותר ממה שחלמתי, יותר ממה שייחלתי. ודווקא
עכשיו, אתה הולך ונעלם לי.

אני אפסיק כאן. ההתרגשות לא מאפשרת לי להמשיך...
אני רק מקווה שייצא לי להגיד לך, לפחות פעם אחת אחרונה, כמה
אני אוהב אותך. אל תלך, עדיין לא... תן לי לשמוע עוד בדיחה,
עוד שיר אחרון.
תן לי לאהוב אותך עוד קצת

29.8.05
22:36