דפיקה בדלת
היא בפינת החדר יושבת, מפוחדת
צמרמורת מבחילה חולפת בגופה
כשבפתח ניצב אביה - מולה
אהבתה לו פסקה מזמן
כשעוד בילדותה החליט להפכה לקרבן
אז חשבה שזה טיבעי, שזה רגיל
אז עוד לא הבינה שזה מגעיל
ושסיוט חייה רק מתחיל

עכשיו היא מבינה מה קרה
עתה חשה נגועה
על אותה מיטה
תחת אותה שמיכה
מנסה לנתק מחשבתה
מעדיפה לנפוח נשמתה
אך אינה יכולה
להגשים משאלתה

לילה לילה בעוד כולם ישנים
רטובות פניה מדמעות - ולא של מלאכים
כנראה אותה העדיפו לשכוח
אולי משהגיע תורה, אזל להם הכח
הסבל לא עובר
הצער רק גובר
אף אחד לא עוזר
הוא את סודם איתו שומר

היא את כאבה צוררת בקרבה,
הנערה שהתבגרה בטרם עת ובעל כרחה
כל כולה מלאת בושה
ואף לא הקרובים טורחים לסלק מחשבתה
שהיא אשמה
ושלט "טמאה" כחרות על מצחה.