[קיי סולומון, מוקדש...]
28.8.05
---

"קפה," מלמלתי, "תעשה לי קפה". מזיז הצידה את השמיכה, הוא גורר
את עצמו ספק בצייתנות וספק באדישות מוצהרת, שלא לומר התעלמות
מקיומי, אל המטבח המואר באור צהוב קלוש. "שניים סוכר!" אני
קוראת לעבר התחת הלבנבן, לא שרירי אבל בשום פנים ואופן לא
רופס, שהולך ונעלם באופק. או שאין לו כח להתווכח איתי, או שגם
לו נורא בא על כוס קפה. אפשרות נוספת היא, שהוא בטוח שהוא חשב
על זה קודם. האגו-מניאק עוד יחזור עם השחור הנוראי, הממותק
בסוכרזית שלו, יניח אותו על השידה לצד המיטה, יתרווח וילגום
כמה לגימות, עד שתכה בו הידיעה, שלא רק שעוד לא התלבשתי
והתחפפתי, לא רק שהוא שכח להציע לי לשתות, ברוב-אדיבות, לא רק
שהוא לא יודע את שם המשפחה שלי, והוא לא סגור לגמרי גם על
הפרטי - הקפה היה, הפעם, רעיון שלי.
כן, כשאני מציעה קפה אני מתכוונת לקפה. כשאני מציעה קפה, המספר
שאני מקבלת בתשובה הוא מספר של כפיות סוכר או טבליות ממתיק,
הדבר הבא שמתחמם הוא מים, והדבר היחיד שנרטב הוא... כוס.
אחר-כך - גם כפית.
לא יודעת למה בכלל הסכמתי לקפה הזה. הייתי אומרת שיש לי את כל
הסיבות להיות בחורה עם סטנדרטים, אבל למי אכפת מסטנדרטים
כשנורא-נורא יבש בגרון? אפשר להגיד שהוא לקח את מה שהוא יכל
להשיג, ואני לקחתי את הדבר הראשון שראיתי, וזה לא עד-כדי-כך
שונה, כשחושבים על זה לעומק. מעין פשרנות-סלחנות נואשת. מעין
סובלנות של חוסר-סבלנות. קוצר-רוח נסיבתי, או קוצר-רואי
מבחירה. החוליה הראשונה בשרשרת אירועים, שבסופה, פשטני ככל
שישמע, הדבר היחיד שמטריד את שלוותי, הוא התהיה - האם הוא עושה
קפה טוב. בספל גדול, מתוק ועם חלב, אבל לא יותר מדי. עושה קצת
חם בגוף, אבל מה זה עוד קצת חום באמצע ליל קיץ לוהט? כל כך חם,
שנדמה שאפילו היתושים התיאשו. אני מדמיינת לעצמי חבורה של
יתושים שוכבים להם פרושי-איברים, רגליים וכנפיים, חצי-ערים
וחצי-מעולפים, חולמים על כמה טיפות של דם, כמו שאני חולמת על
הקפה שלי.