קרני השמש של עוד בוקר שגרתי נשברו בזכוכית החלון הגדול למדי,
וחדרו אל תוך החדר הגדול והריק, כי למי יש כוח להכניס דברים
לחדר?
בדיוק מופלא הם פגעו בשעון המעורר המיושן וחשפו את השעה 6:59.
התחלפה לה השעה והשעה נהייתה 7. השקט המעיק של החדר הופר ע"י
צלצול חזק ומעצבן של השעון שעמד על השידה העוד יותר מיושנת ליד
המיטה. יד עצלה וכבדה התרוממה, ונחתה בחוזקה על השעון, שכפוחד,
שתק. עברו מספר שניות, וכל הגוף הרזה האדיש והעייף משנת לילה
ארוכה במיוחד, התנתק ממזרן המיטה והחל לפסוע לכיוון חדר
השירותים הצמוד. השקט חזר לחדר, כשהדבר היחידי שמפר אותו הוא
פכפוך המים העמום בכיור. מוזיקה התחילה להתנגן מהרדיו, שהיה
מפעיל את עצמו בדיוק בכל בוקר בשעה 7:05. שיר פופולארי התנגן
והעלים לגמרי את השקט, שנאלץ לחפש מקום אחר לשרור בו.
כי ככה מורן - אוהבת מוסיקה.
פכפוך המים הופסק בחדר השירותים, ועכשיו נשמעו טיפות קטנות אך
כבדות על רצפת המקלחת. המוסיקה התנגנה בקול, וקול נשי מזייף
מעט ליווה את הרדיו בשמחה מחדר השירותים.
הסימפוניה שנוצרה הופרעה ע"י דפיקות מהירות ובטוחות על הדלת.
המגבת העבה והנעימה נלקחה מהוו, ונעטפה סביב הגוף העירום
והנקי. קולות הצעדים השקטים נתנו ביט עמום להרמוניית המוסיקה
שנוצרה תוך דקות. וצליל נוסף התווסף לחגיגה. צירי הדלת
המיושנים חרקו בקולם המוכר. בחור צעיר עמד מהעבר השני של הדלת.
סומק קל עלה על פניו לנוכח התמונה שנתגלתה לפניו. הוא לא היה
רגיל לראות את ידידתו במצב כזה, והיא לא הייתה רגילה להראות כך
בפניו. ליבה החל לפעום בחוזקה, כשהיא הרגישה את חום גופה עולה,
ואדמומיות לא אופיינית תפסה פיקוד על לחייה המעוצבות. היא
מלמלה משהו, ורצה, ליתר דיוק הלכה במהירות לחדרה, וטריקה לחוצה
הפסיקה את התזמורת שבקעה ממנו. הוא לא ידע מה לעשות. הוא הכיר
כל פינה בבית, ותמיד הרגיש מאוד בנוח לנוע בו, ולהתנהג כמו
בביתו שלו, אך פתאום הוא לא הרגיש בנוח אפילו להתיישב על הספה
ובטח שלא למזוג לו כוס מים, למרות צימאונו.
עברו מספר דקות שקט מלחיצות, יצאה מורן מהחדר. מוסיקה כבר לא
בקעה ממנו. הגופייה הקלילה שלבשה, מעולם נראתה עליה כ"כ
חושפנית. זה לא שהיא נחה עליה בצורה אחרת, אבל הפעם, שלא
כהרגלו, הצעיר הפעיל מעט דמיונו. הג'ינס הכחול של מורן רק
הבליט את עיניה הכחולות. הוא פתאום הביט עליה כעל בחורה, ולא
רק כעל ידידה.
"היא באמת נראית טוב", חשב לעצמו, כשהוא נזכר בכל הבחורים
שהחליפה בחודשים האחרונים.
"למה אתה עומד?" שאלה בהפתעה, תוך כדי הכנת קפה. "רוצה גם?"
המשיכה בלי לחכות לתשובה.
הוא הנהן קלות. עדיין מתקשה לדבר. הוא אזר אומץ, והתיישב על
הספה, מנסה להתרווח כמה שיותר, כדי להראות שכלום לא השתנה.

"מה קרה שבאת כ"כ מוקדם היום?" שאלה בטון חצי עצבני, חצי
מאושר.
"התגעגעתי" הכריז הקול הגברי, שהצטרף לקול המים שמתחילים לרתוח
בקומקום, ולכפית המלאה בסוכר שעלתה מהצנצנת ונחתה די בקול בתוך
הספלים. תזמורת חדשה התחילה ניגונה. הוא פתאום שם לב לרעש
המוכר והמוזר בו זמנית. הוא אף פעם לא התעמק.
"אין לי כוח ללכת לעבודה" הכריזה. דבר שלא היה מוזר - כי ככה
מורן, לא אוהבת עבודה.
צחוק אדיש בקע מגרונו הגברי. מורן הייתה הידידה הכי טובה שלו
שנים ארוכות. הוא הכיר אותה בעבודה, בה עבדו שניהם. כל בוקר
היה עובר אצלה, לכוס קפה, ולקצת חברה. חוץ מזה שלה היה אוטו,
והוא היה עצלן מדי.
"שוב היית בחדר כושר שעות?" שאלה חצי מתלוננת, חצי מתרגשת. היא
הביטה בשריריו שבלטו במיוחד עם הגופייה הצמודה אותה לבש, בזמן
שהניחה את כוס הקפה על השולחן בסלון הגדול.
"מה עם קרן?" שאלה אותו בחופשיות. כי ככה מורן - לא דופקת
חשבון.
"לעזאזל על קרן! לעזאזל עם כולכן!" צעק עם חצי חיוך, שבא
להחליף את הדמעות שאיימו לחנוק אותו.
"מה קרה?" שאלה טיפה רצינית, אך מתקשה לשמור על פנים רציניות.

"סתם... עוד מטומטמת! חזרה לאקס ההוא שלה!" אמר בעצבים, ולגם
מהקפה שלו.
"באמת מטומטמת" אמרה מורן לו, חצי לעצמה. הוא לא ידע מה לחשוב,
אבל המשיך הלאה.
כפי הנראה מאורעות 10 דקות קודם כבר נשכחו ממנו, והוא נשכב על
הספה, ושם את ראשו על ברכיה.
מריח את ריח גופה שכ"כ אהב. כי ככה הוא - אוהב ריחות.
"מה לא בסדר איתי?" שאל אותה, כאילו שהיה מטופל והיא
הפסיכולוגית שלו. כי ככה מורן - יודעת לעזור.
"מה כן?" שאלה. בציניות שהייתה ברורה גם לחירש. כי ככה מורן -
צינית בטירוף.
הוא חייך קלות.
"אל תדאג. יש הרבה מטומטמות בעולם. בסוף תמצא אחת לא עיוורת
ותחיו באושר ועושר ואז תנטוש אותי בודדה." אמרה, ולמרות שהיה
חיוך רחב על פניה, היא לא נראתה צוחקת.

"פאק!" פתאום פלטה.
"מה קרה?" שאל, כשהוא קם מהבהלה.
"שכחתי שאני צריכה לעבור בבנק" הסבירה, כשהיא קמה ורצה לנעול
נעליים.
"אתה מוכן?" שאלה תוך כדי.
"כן" ענה אחרי כמה רגעים של מחשבה.
"עפנו" הודיעה. ושוב התחילה מסיבת רעשים. העקבים שלה ברצפה,
רשרוש המפתחות שנלקחו מהשולחן, שוב צירי הדלת, ובסוף הטריקה
סיימה את החפלה, שהשאירה את הדירה ריקה וחשוכה.

"כולם לשכב על הרצפה המזוינת!" צרח השודד רעול הפנים, שפרץ
לבנק, ואיים עם אקדחו על השומר האומלל, שאיבד את נשקו לפני
שהבין מה קרה.
כל הנוכחים בחדר זרקו את עצמם לרצפה הקרה בבהלה. מורן שכבה ליד
הדלת, וידידה שכב לידה, והניח על גבה את ידו, מגונן. השודד
זירז את הקופאי לזרוק לו שטרות לתיק גדול שהכין מראש.
מורן הביטה בו במבט מעוצבן, כאילו שהרס לה את התוכניות. כי ככה
מורן - לא פוחדת, רק עצבנית קצת.

"קר לי כוס עמק!" מלמלה כאילו לשודד, למרות שהיה ברור שהוא
רחוק מלשמוע אותה.
"מה את עושה?" שאל ידידה בבהלה, כשהיא התחילה להתרומם מהרצפה.
הוא זכר שהיא בוגרת יחידה קרבית, אבל מה היא יכולה לעשות כנגד
שודד חמוש?
"בבקשה... אל תעשי שטויות" התחנן ידידה.
אבל היא לא הקשיבה לו. היא כבר הייתה על הרגליים, ועשתה את
דרכה בריצה לכיוון דלת הכניסה. עקביה עשו רעש, והשודד שמע
אותה. לקחו לו כמה שניות להבין מה קרה, ואז הסתובב וצרח עליה
שתשכב על הרצפה כמו כולם. הוא הרים את הנשק לכיוונה. בעיטה אחת
הספיקה כדי לשבור את הדלת שהייתה עשויה מזכוכית. היא עמדה
לברוח החוצה כשהשודד פלט ירייה שגרמה להיסטריה בקרב השוכבים.
הכדור עשה את דרכו אל מורן, אבל הידיד הקרוב שלה זינק עליה,
והפיל אותה לרצפה.
השודד היה מבולבל, הוא לא חשב שיצטרך להשתמש באמת בנשק שלו.
פקיד הבנק, לחץ במהירות על כפתור המצוקה. השודד עשה את דרכו אל
מורן, הוא נעמד מולה, והיא שכבה ולא זזה. סירנות משטרה נשמעו
מתקרבות במהירות. השודד לא חיכה יותר, ופתח בריצה.
מורן הרימה את ראשה בזהירות, וכשראתה שנעלמה הסכנה, קמה על
רגליה, וטפחה על גבו של ידידה. שלא הגיב.
ליבה של מורן התחיל לפעום מהר כתופים אפריקאיים בטקס דתי
מטורף.
היא מלמלה את שמו, וזה עדיין לא זז. קהל הנוכחים התחיל כבר את
תזוזתו, קמים בזהירות, בפחד. מדברים בלחש, מפחד מהלא ידוע.
סירנות האמבולנס כבר היה קרובים מאוד, ופרמדיקים כבר קפצו אל
הבנק. מורן לא זזה, כשטפחו על כתפה בכבוד והערצה, היא צעקה את
שם ידידה הקרוב, ודמעות כבר מילאו את עיניה. הפרמדיקים, סחבו
כמעט בכוח את מורן אל האמבולנס, כדי לקחת אותה לבדיקות.
מורן ראתה את ידידה, שרק באותו בוקר נעץ בה מבטים, נלקח על
אלונקה אל האמבולנס החונה בקרבת מקום.

 
"...השודד נתפס לאחר דקות ספורות של מרדף, כששק כסף מוחבא
בכנסיו, והובא למעצר..." נשמע קולה של שדרנית הטלוויזיה בזמן
שמורן ישבה בדירתה, עטופה במגבת עבה אחרי מקלחת משחררת מאוד.
השמים בחוץ כבר השחירו, והמנורה היחידה בבית בנוסף לטלוויזיה
נתנו מראה עמום ועצוב לבית שתמיד היה שמח.
דפיקה בדלת הקפיצה את מורן מההרהורים בהם הייתה שקועה.
"מי זה?" שאלה בקול זהיר. כי ככה מורן - מנסה להיות זהירה.
"מי זה יכול להיות?" ענה הקול מהצד השני של הדלת. הקול הזה אף
פעם לא שימח את מורן כ"כ. היא התנפלה על הדלת מאיימת לפרק
אותה.
מבלי להסתכל על פניו, היא התנפלה עליו בחיבוק. ידידה עמד שם,
כמו באותו הבוקר. נראה בריא ושלם.
הוא שוב הביט בה. בפעם השנייה באותו היום, היא פתחה לו את הדלת
עטופה במגבת. אך הפעם היא לא הסתלקה בריצה. כבר לא היה לה
איכפת. הוא היה חי, וזה כל מה שהיה חשוב לה.
"כואב לי התחת" התוודה.
"הוא פגע לך בתחת?" מורן התפקעה מלצחוק.
"כן. הוא היה פוגע לך בבטן" אמר בקול מעט גאוותני, שמאוד התאים
לפניו היפים. הוא היה חתיך, ללא ספק.
מורן הרגישה מעט אשמה.
"זה לא נורא. אני חי. אני מוכן לחטוף בשבילך עוד כדור. כי ככה
את, מורן - עושים הכול בשביל מורן" אמר עם חיוך קל על פניו.
מורן הסמיקה מעט, והזמינה אותו להיכנס.  
היא חשבה להיכנס להתלבש, אבל משהו מנע ממנה.
ידידה התיישב על הספה, הפעם עם פחות מבוכה. היא התיישבה לידו,
ממש ממש קרוב.
הפעם היה זה תורה לשים את ראשה על ברכיו, למרות שהצורה בה ישב
קצת הקשתה עליה. הוא לא ניסה להזיז אותה למרות שכאב לו. כי ככה
מורן - אם היא צריכה עזרה, אי אפשר להגיד לה לא. כי ככה מורן -
עושים הכול בשביל מורן.
היא שכבה ועצמה את עיניה, נהנית מריחו המתקתק, ממגע שריריו
החזקים, מהקרבה, מחום גופו. היא שכבה, עצמה את עיניה. לא ראתה
את מבטו חודר לתוכה, מהופנט, מגופה שהיה שרוי לידו. הוא לא
התאפק מלהביט מעט על המחשוף הקל שנוצר מהמגבת שעוד עטפה את
גופה. הוא ליטף את שערה באיטיות. הוא הביט על פניה השלוות,
ליטף אותן באיטיות, מתעכב על כל ס"מ בפניה. הוא הביט בה, שקוע,
ולא שם לב איך פקחה את עיניה, להביט בעיניו המשגעות.
"תודה" היא מלמלה.
הוא לא ענה. הוא הביט בה ארוכות, והתחיל לעשות את דרכו אל
פניה. הוא היה מרחק נשיפה משפתיה, מרגיש על שפתיו את חום
שפתותיה, וזז מעט הצידה ונשק קלות ללחייה. נשיפת אכזבה נפלטה
מאפיה. הוא לא מיהר לעלות חזרה למצב הישיבה. הוא נישק אותה שוב
על הלחי, ואז שוב. וכך המשיך, ועצם את עיניו. הוא לא ראה איך
היא מזיזה מעט את ראשה, כך שלבסוף נגעו שפתיו בשפתיה. הוא פקח
את עיניו בבהלה.
שקט מוחלט היה בראשו, הוא לא שמע את הטלוויזיה הדולקת, או
המכוניות שצופרות בחוץ. ליבו דפק במהירות שלא חשב להגיוניות.
הוא עמד להתנצל, אבל אז קלט את החיוך השובב של מורן, את החיוך
שכ"כ אהב. ושוב נישק אותה נשיקה רכה וארוכה. תזמורת שלמה
התחילה לנגן בליבו. אלפי חצוצרות תקעו באוזניו. הוא היה מוכן
להישבע ששמע קולות של מחיאות כפיים ותרועות קהל מאושר.
הנשיקה הלכה והתלהטה. שניהם הבינו מה הולך בראשו של האחר.
מורן פתחה לידידה את הדלת פעמיים עטופה במגבת, ופעם אחת פתחה
לו את ליבה עטופה במגבת, ולפעמים זה כל מה שצריך.
ובבוקר, כשהתעורר לצידה, שם את המגבת הזרוקה על הרצפה במקומה.
כי ככה זה - עושים הכול בשביל מורן.