הנה סוף שבוע מתקרב,
אני יוצא לכבוש עולם בסערה גדולה,
לו רק ידעתי מה הקרב,
הייתי שש למלחמה,

אני נושק לך לשלום,
את מחייכת בתמורה,
מיסוד עולם ועד היום,
זו התמונה הכי זכורה,

העננים מחייכים אלי, אל השמיים, אל התכול,
אין רמז לבדידות, לכאב, לפחד או לשכול,
בכף יד של נסיכת אמת, את מנופפת לי לשלום,
ואני איני חושב לרגע, שאין טעם... ממילא אמות היום,

המסע שלי קשה, בחיפוש אחר אויביי,
לוחמיי כבר מותשים, אך צועדים הם אחרי,
הרוחות נושבות משתוללות, מבשרות רעות שחורות,
לאן הלכת בן אדם? לחפש סיבות מתות?

הנה נגלים הם לפני, כל אויביי הנעלמים,
אחד- אחד מסתערים, ללא היסוס של רפאים,
המלנכוליה בראשם, רכובה על גל דיכאון אפור,
וחיילי הפרא מאחור, עטויים שריון בדידות, והפחד מהאושר השחור,

מהלומה חלפה ועוד אחת, אני שומע כלום מלבד הלב,
חרב לא נראית ננעצת בגופי, אך לא מרגיש שביב של כאב,
באחת אז נעלם הכול, נותר רק דם על האדמה, כמו צבוע במכחול,
אין לי שום אויב, הכול דמיון, שיצרתי לי כארמונות בחול,

יצאתי במחול שדים כל כך מוטרף מהזיות,
ולא ראיתי מפלים בלחייך, זולגים מעינייך הדומעות,
מהקולות שבראשי לצאת לקרב, לא התעלמתי, לא היסיתי,
ועכשיו כשתם הסתם, אני מבין כמה טעיתי,

חבול, פצוע, גיבור אדם של דם,
מדדה אליך ומגיש לך שושנים,
כי שבתי מגלות, ממלחמה מול העולם,
והובסתי עד כלות, אל מול צחוקם של ילדים,

משנפלו פנייך הבנתי,
לא חזרתי באמת...
אמנם, "אני הוא העומד מולך", גמגמתי,
אך מי שהיה שלך כבר מת,

ברגע זה עמדה שתיקה אחת דקה לפרוץ שתיקות,
כל הצלילים שבעולם, כציפורים צנחו מתות,
הזמן זחל לאט, עד שעצר, או שסוף-כל-סוף נגמר,
כשהמילים שלך חצבו דרכן במעט האוויר שעוד נותר,

הכל נגמר... הכל נגמר...

הנה סוף שבוע מתקרב,
אני יוצא לכבוש עולם בסערה גדולה,
לו רק ידעתי מה הקרב,
הייתי שש למלחמה.