פוקח עיניים ומסתכל. בוקר. אני מחפש את המשקפיים שלי ולא מוצא.
יד נוגעת בי ואני מרגיש נשימה חמה על פניי:
"אתה מחפש את זה?"
היא מחזיקה אותם. מחייכת כמו חתול, אפילו שחתולים בכלל לא
מחייכים. חוץ מההוא באליסה, הצ'שייר, שנעלם. היא לובשת את
החולצת פיג'מה שלי. ג'ינג'ית. חוץ מזה היא בתחתונים וגרביים
(ואני בקושי מסוגל לראות את זה).
"תני לי אותם."
"לא רוצה."
"נו די."
"אני רוצה לראות אותך ככה."
"אבל אני בקושי רואה משהו!"
"קח", היא שמה אותם על פניי. "בכיין".
"למה כל כך קשה לך שאני צריך משקפיים?"
"לא יודעת", היא קמה ועומדת. אוי, היא נראית טוב. ואוי, כמה
שהיא יודעת את זה. ויודעת שאני אוהב להסתכל עליה. אבל כמה דקות
בשקט זה יותר מדי. היא קופצת על המיטה עם כל השבעים ומשהו קילו
והנשימה החמה מאוד שלה.
"מה את רוצה?"
"תגיד לי דברים מצחיקים כמו שאתה אומר."
"אין לי עכשיו. אני גם לא אומר דברים מצחיקים, רק בדיחות
מפגרות."
"נו! בקשה!"
"לא."
"נו..."
הקול המתחנחן הזה...
"טוב. שמעת שיש קלטת חדשה לילדים?"
"איזה?"
"בייבי ואגנר."
הרעם של הצחוק החזק שלה מהדהד באוזניי.
"אתה נורא. עוד, עוד!"
"וחוץ מזה, היורשים של גבלס מגישים תביעה על זה שמשווים אותם
לנדיה מטר."
ושוב צחוק.
"איך אתה יודע להיות כזה?"
"כזה מה?"
"אתה יודע, ציני. מצחיק."
אני לא יודע מה לענות לה. שאני לא חושב שאני כזה? שרוב האנשים
בכלל לא מתפעלים מחוש ההומור המוזר שלי ואולי זה אפילו דוחה
אותם?
"נו?" היא לא מוותרת.
"את מקור השראה טוב."
היא מחייכת בסיפוק ואז יורדת מהמיטה ומורידה את החולצה, אחריה
את התחתונים, זורקת אותם על הכיסא שליד ונשארת רק עם הגרביים.
אני מסתכל על הבגדים שזרקה עכשיו ואלה שעוד מאתמול שם. פעם כל
כך רציתי לכתוב על דברים כאלה, לתאר כל פרט בחדר שינה בבוקר
שאחרי... זה לא לגמרי עבר לי.
אני מסתכל על הגב שלה. יש לה נמשים לא רק על הפנים, אלא גם על
הכתפיים. היא מסתובבת, באה ומתיישבת עליי, מסתירה לי את החלון
והשמש, השיער שלה פזור על פניה והיא נראית כמו...
"אני חרמנית לאללה. בוא תזיין אותי." היא אומרת את זה לא
בלחישה סקסית אלא דווקא בקול, לא מזיז לה מי ישמע אותה.
"תגידי לשכב איתך. לזיין זה מילה מגעילה."
"למה?"
"לזיין זאת מילה מגעילה של בנים."
"גם בנות יכולות לומר אותה. בדיוק כמו כוסית."
"די."
"אתה מוכן או לא?" היא שואלת כאילו שהייתי מסוגל לסרב.
"תאספי קודם את השיער."
היא זורקת את הראש אחורה ואז לוקחת מהשידה שליד גומייה ואוספת
את השיער לקוקו וכשהיא עושה את זה, התנועה של הידיים שקושרות
את השיער מאחור והגוף שלה שמתמתח תוך כדי עושים לי הרגשה כל
כך...
"מה?" היא מסתכלת עליי.
"שום דבר."
"נו, תגיד."
"זה כל פעם מדהים אותי מחדש איך את מסוגלת לעשות דברים עם
הידיים כל כך מהר ועוד מאחורי הראש, איפה שאת לא יכולה
לראות."
"מדהים מה שמעניין אותך כשיש לידך בחורה ערומה ורטובה."
שדיה נוגעים בפניי, אחר כך היא מחככת את האיבר שלי בהם, מוצצת
אותו, אני מרגיש ב...
"אחר כך אתה תכתוב את זה?" היא מפסיקה לרגע את מלאכתה.
"אולי."
"בגוף שלישי או שני?"
"נראה."
"אל תעשה אותי מגעילה."
"תמשיכי לי."
"תבטיח!" היא לא מוותרת, "ואל תכתוב כמה אני שוקלת."
"אני מבטיח. בבקשה תמשיכי."
"ותכתוב גם משהו על ההבעה הזאת שיש לך על הפנים כשאתה מזיין
אותי."
"שוכב איתך."
"בסדר. אתה יודע, פעם אני עוד אכתוב משהו עליך ועל כל מה שאתה
אומר ועושה וכמה שמין ואלימות מעסיקים אותך כל הזמן יחד עם
הפוליטיקה."
היא חוזרת למצוץ במשנה מרץ ואחר כך היא עולה עליי.
"איזה הבעה יש לי על הפנים?"
"משהו מוזר כזה. כאילו אתה אתה חושב על משהו אחר." היא מתנדנדת
עליי תוך כדי דיבור כמו על סוס נדנדה.
"על מה?"
אני שולח יד ונוגע בשערותיה.
"בדידות, געגועים למה שלא יחזור, אני יודעת? הכל אצלך
אסוציאטיבי."
היד שלי נוגעת בפה שלה והיא מנשקת אותה. השדיים שלה קופצים
מולי ואני תופס את הפטמות, נהנה לראות איך המשיכה בהן מרעידה
את השדיים כאילו היו עשויים מג'לי...
גמרתי.
היא קמה ממני. נשכבת לצידי.
"יכולת לתאר קצת יותר את הז... המשכב שלנו."
"אני לא כותב בשביל זה."
"אז בשביל מה?"
לא עונה לה.
"מה יש? גם ככה בקושי קוראים אותך באתר הדפוק הזה. אולי תכתוב
יותר תיאורי מין ופחות הרהורים מוזרים? אתה כבר מתחיל
לשעמם..."
אני שוב לא עונה.
"מה? זה היה בצחוק!"
אני מסתובב אליה, לוחץ על אפה ואומר 'ביפ'. היא מחייכת.
"מה יהיה אם תיכנסי להריון?"
"אז יהיה פה עוד מישהו שישחק לי בציצים, שישחק בצעצועים וירצה
כל הזמן לשמוע שירים מהגן ומתוכניות ילדים מהטלויזיה."
"לא היית רוצה ילד ממני?"
היא שותקת רגע אחד ארוך ועוד כמה.
"הייתי רוצה שתיתן לי יותר להבין מה שהולך אצלך בראש. שלא תהיה
כל כך סגור עם עצמך, אפילו שזה בסדר להיות ככה לפעמים. שתפסיק
לחשוב שאתה כזה כלומניק. ושתכתוב גם על הצדדים היפים שלך
ובכלל. הייתי רוצה שפעם יהיה לנו ילד, אבל אתה יודע משהו?"
"מה?"
היא ליטפה את ראשי ואמרה, בקול מאוד שקט:
"אתה עוד בפנים ילד, ילד נורא בודד מול כל העולם, שלפעמים שונא
אותו ולפעמים כבר לא מבין מה נשאר לו לעשות. ואתה רוצה שאני
אהיה לא רק האהובה שלך, אתה רוצה שאני אהיה האמא והאחות הגדולה
שלך וכל מה שאפשר."
משהו בתוכי התחיל לבכות.
"ואני מבינה אותך. אני לא יכולה להיות כל הדברים האלה, אבל אני
רוצה להיות איתך."
"למה? למה את נשארת איתי?"
היא נישקה אותי על הלחי.
"בגלל שאני אוהבת אותך. וגם בגלל הביפ."