אמרה לי להיות אמיתי פעם אחת בחיים שלי. אמרה לי שאני ריק כמו
הכדור הזה ב-"ספירה" ואין לי מה לחפש לידה בכלל. אמרה לי לשבת
ולכתוב סיפור אחד, סיפור אחד אמיתי. זה משהו מעורר זעם, כשאתה
כך וכך, בלי שום שטויות מיותרות, מגיש לבנאדם אחר את הידע הזה,
שאני הוא וזה אני, וכל זה - הכל בלי יוצא מן הכלל, זה מה שהולך
לי בראש. ורק את יודעת. אני יושב, והיא קוראת, ואני יושב, והיא
קוראת. אי אפשר לטבוע במחשב כי כל זה בעצם בתוך המחשב, ואין
שום דבר בטלוויזיה. אז יושבים ורואים נשיונל ג'אוגרפיק כי
אפילו בערוץ האופנה החליטו שזה יום-גברים-בתחתונים הבינלאומי.
והיא מסתכלת עלי, ויש שם איזה רגע. רגע שאתה מת שהיא תלביש
עליך איזה חיבוק או איזה חיוך של הבנה, וכל מה שיוצא זה
אלגוריה בינך לבין איזה כדור גדול וזהוב. אתה לא אמיתי אף פעם,
אתה פשוט לא מוכן לדברים רציניים. לשמוע דבר כזה מבנאדם שאתה
אוהב - זה כמו שזה נשמע. אהבה לא אהבה, לא צריך להכנס לזה
עכשיו. מספיק לחייך בדיוק באותו רגע בקומדיות, למצוא את הנקודה
המדויקת על הבטן שלה שטובה יותר מכל כרית, ולתפוס משקולת של
נוסטלגיה באמצע המשביר לצרכן, ליד זאת שמוכרת את הבושם שקנית
לה אז. כשהיא ערומה אני אוהב אותה יותר. מה זה בכלל אומר - עוד
לא יודע.

תמיד התעסקתי ברגעים הקטנים. תמיד האמנתי שיש משהו בין רגע
לרגע, משהו שכולם מפסידים. הציפיה שגואה באדם שמעביר דף בספר
עבה, הכאב שזועק בין דפיקה קטנה של האצבע הקטנה בצד הקטן של
הכיסא הקטן ועד הפרצוף המאוכזב, הטמטום שלי בין חיוך של עדי
מכיתה ד' ועד לפיק ברכיים מוחלט. זה לא נראה כמו הרבה, אהבה של
שני ילדים בכיתה ד', אבל זה מן רגע בפני עצמו. זה רגע שבנאדם
יודע שהוא אוהב מישהי בגלל שהיא היא, ולא בגלל שככה השכל שלו
מנתח דברים אחרי כל השנים הדפוקות האלה. אין לו מושג מה זה
זיונים ומבחינתו הכסף צומח על עצים כמו גדול. הרגע חלף, ואין
מה לעשות. היום ילד בן שבע מזיין לך בשכל על אייסיקיו
ופלאפונים וציורים יפנים לדורותם, ואתה צריך כבר לפתוח את
הקופסא של הצ'קים ולבדוק את מי שונאים. זה מה שזה, יש רגעים
שאם לא תופסים אותם, לא באמת חיים. בכל שנה הגעתי קרוב יותר
ויותר לטבעת בקפיצה, בכל שנה ראיתי את עצמי מבחוץ, עושה עוד
טריק כזה או אחר, ורק בשבילה התאמצתי כל כך. אין עוד דבר כמו
רווח של מטר בין היד המתוחה שלך לטבעת, שנראה לך כאילו עוד
חמישה סנטימ' אתה מגיע. זה רגע כל כך מלא בתקווה, שאפשר
להתפוצץ. כמה ימים אחרי יום הולדת שמונה עשרה סיפרתי את זה
לחברה שלי, לא הזאת שאני אוהב יותר כשהיא ערומה, אחרת. אחת
שאוהבים רק כשהיא ערומה. היה שם מין רגע, רגע שבו היא הייתה
חייבת להחליט אם אני פסיכופט גמור או בחור עמוק ורגיש. היא
החליטה להזדיין איתי עוד כמה חודשים, ובסוף לזרוק אותי בטענה
שלמרות שאנחנו טובים ביחד, אני לא בציפיות שלה לבחור בוגר
שמוכן לקשר רציני. יש רגעים שבא לך לצעוק למישהי בפנים שהיא
אביזר ותו לא, שכמה שיחות רדודות זה לא אהבה, ושאם עומדים שני
אנשים, ואחד מהם רואה את השני פעמיים, אחד אמיתי ואחד עם
התכונות שאמורות להיות לו - הפסיכופט הוא לא הנמען. אז ג', כל
התשובות לא נכונות.

גם כשאני עוזב את לירון, ככה קראו לפסיכית, צריך לקחת את
הדברים האלו קצת יותר ברצינות. היו לי שתי אהבות מלבד אותה אחת
בכיתה ד', ואין לי שום מושג אם הן היו אמיתיות או לא. לא אהבה
עם פרחים ושקדיות ודרדסים בכל מקום, הרגע שבו המוח שלך משכנע
אותך שבאמת מדובר בנשמות תואמות, זה הרגע שאני מדבר עליו. זה
אותו דבר כמו עדי? האם בכלל יש משהו טהור בדבר הזה, ואפילו אם
הוא מתחבא מתחת לרגע הכי קטן שקיים? מי יודע כמה פרסומות
וסדרות ראיתי בחיי, אני לא יכול אפילו לצאת לבית ספר בלי לפגוש
אינספור דוגמניות שרוצות אותי ורק אותי, אם רק יכולתי להיות
בגובה חמישים מטרים. יש בסיס רציני לחשד שאף אחת מהבנות ההן לא
היו יכולות להיות משמעותיות בשבילי בלי פרק זה או אחר של כולם
אוהבים את ריימונד, בלי איזה רגע שזורם לו מסביב לראש שלי,
ומטפטף פנימה בשעת צורך.

זמן התגובה של האדם הממוצע הוא בסביבות שתי עשיריות השנייה.
האינסטינקט תמיד מורה לי - יש להמנע לגמרי מנעיצת עיניים. כמה
פעמים בחיים כבר שמרתי על קשר עין רצוף עם זר מוחלט? ניחוש
פרוע, הייתי אומר ארבעים פעמים, ומתוך הארבעים האלו בערך עשרים
וחמישה במועדונים או פאבים, מתוכם בדיוק שש חברות, ועוד כמה
סטוצים. באינסטינקט, כל אדם מנתק קשר עין מיידית ברגע שנוצר.
מוזר לגמרי. ודווקא צריכים ללמד ילדים ומבוגרים כאחד - לא
לנעוץ מבט בעיניים של כלבים מסוימים, נמרים, דובים וכדומה. כל
דבר שזז - טבע האדם הוא להנעל על הדבר הזה, וגם אם אילו שתי
עיניו של טורף פי כמה וכמה חזק ממנו בסביבה הטבעית. אי אפשר לא
לשים לב שכאשר מסתכלים על תינוק או ילד עד גיל מסוים, הוא לא
מוריד ממך את המבט עד שהשתעמם ממך. ילדים קטנים נועצים עיניים,
מבוגרים בורחים מקשר עין. איפה הרגע הזה, הרגע שהילד הבין שקשר
עיניים הוא דבר כל כך אסור? למה הרגע הזה קיים בכלל - גם,
עדיין לא יודע. אם הייתי נועץ מבט בכל בחורה שאי פעם ראיתי
במועדון, סטטיסטית הייתי אמור להיות כבר אחרי בערך אלף חברות
וכמה מאות סטוצים. המבט הזה, יש בו משהו, יש בו כוח שאי אפשר
לתאר. שתי עשיריות השניה בין קשר עין לבין שבירתו הוא הנשק
החזק ביותר בידיו של האדם החברתי, ומי בכלל ידע שכל זה, כל
הכוח הזה, מתנקז לרגע קטן ומסכן, בין ההוא עם הכובע המוזר
שמשחרר כדור ועד שכולם רצים. זה מה שתמיד חשבתי, שזה מה שאני
צריך לעשות. לקלוט את הרגעים הקטנים, לשמור את המציאות רעננה
ועטופה במשי. בשבילה התאמצתי.

אמרה לי להיות אמיתי. לך תבין מה זה אמיתי עכשיו. החברים הכי
טובים שלי לא יודעים מי אני. חוץ מהג'ינג'י, הוא כנראה יודע,
או חושד לפחות. תמיד יש לו שאלות מתחכמות, תמיד הוא זורק
משפטים שנראים כאילו הוא יודע הכל ורק מחכה שאני אודה. כמעט
היה שם, כמעט, עוד שניים-שלושה קליקים והוא כבר היה עומד בגשם
של מפתחות לדלת הסודית שלי. זה מצחיק בסך הכל, כל הדבר הזה.
הוא לא מכיר אותה והיא לא מכירה אותו. הוא אפילו לא יודע שהיא
קיימת, מי מדבר על להכיר. ובכל זאת היא רוצה שאני אהיה אמיתי,
במיוחד איתו. משעשע לחשוב על זה, במיוחד קצת לפני שאני נרדם,
מה היה קורה אם איזה יום אחד שאני "לא מרגיש טוב" הוא היה
מחליט לתקוע את האצבע שלו באינטרקום, בלי שום סיבה רצינית.
מעניין אותי מה יהיה הרגע אז. רגע של פחד, יכול להיות. אולי
הקלה. אולי הייתי יושב וצוחק איתו ואיתה, מי שתהיה הפעם, על
איזה כוס תה עם נענע. הוא גם יכול להתעצבן, הוא יכול לקחת את
זה די קשה. החבר הכי טוב שלו חי שני סטים של חיים והוא בכלל לא
יודע, זה סיפור-סיפור. זה מגוחך, היא אומרת לי. כמו תאום סיאמי
שמתעקש שהוא ילד יחיד. אפילו היום, אפילו הסיכוי הקטן הזה שאני
אמצא את עצמי איתם בחדר שלי, בלי שום הכנה מראש, רואה קומדיה
אמריקאית וצוחק בהרמוניה, חוץ מההוא שבקושי מבין אנגלית.
ניסיתי לבעוט בכדור שהיה בתנועה, דרכתי עליו במקום, ושברתי את
הרגל. אז הם עשו ביקור חולים, ככה זה עם חברים. אתה לומד הרבה
דברים על עצמך כשאתה לא יכול לזוז לשומקום, בוהה באותה נקודה
על הקיר מי יודע כמה שעות ביום ושואל את עצמך כל פעם מחדש איך
זה יכול להיות שאמא שלך עדיין לא קלטה את כתם הליפסטיק הזה שם
בצד. אתה בעצמך לא זוכר מי השאירה לך את הדבר הזה שם.

אם לוקחים בחשבון את זמן המצמוצים, האדם הממוצע מבלה שני
אחוזים מחייו הערים בעוורון מוחלט. אדם בן מאה היה עיוור
שנתיים. אני בכלל לא נכנס לקטע של השינה, כי כשבנאדם ישן הוא
יודע שהוא ישן. כשבנאדם ממצמץ, הוא חושב שהוא עדיין רואה.
חושב. אדם בן חמישים היה עיוור שנה שלמה מחייו. איך בכלל אפשר
לתפוס ששנה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים, חמישים ומשהו סופי
שבוע, דקה דקה שנייה שנייה - עיוור לגמרי. שנה שלמה שהבנאדם לא
ראה כלום, והיה בטוח שהוא רואה. בזמן הזה, כל דבר יכול לקרות.
כל דבר יכול לקרות רק מעצם הציפיה לברור מאליו, להנחה של
הבנאדם שהוא רואה בדיוק כל מה שקורה והשני אחוז האלה לא חשובים
לכלום.
עומד מולך אדם עם סיגריה בפיו ויד מפשפשת בכיס, מבחינתו
ומבחינת כל העולם חוץ מהרדיוס הקטן מסביבך, הוא יכול לשלוף משם
אקדח ולפוצץ לך את הראש.
מה המשפט הראשון יהיה? "מה אקדח?".
הציפיה הורגת אותי. לא זיהום, לא טרור ולא כל קטסטרופה
היפוכונדרית אחרת. הציפיה של לירון לגבר החלומות שאולי יבוא
ואולי לא, הציפיה שלי למישהי שאולי פספסתי כי לא נעצתי מבט
ברגע הנכון, הציפיה של כל אדם בעולם הזה למשהו אחר, משהו
מתפתח, משהו שמצליח לטמטם אותו עד כדי כך שהוא מאמין שהוא שולט
בכדור שלג גלובאלי כשהיד שלו מבצבצת החוצה. הציפיה שלה, ציפיה
לאמת שהיא שקר אחד גדול. כוסאמק, זאת סתם קלישאה. "אמת שהיא
שקר אחד גדול", שטויות. זאת אמת שהיא אמת אחת גדולה, וזהו.
אלוהים נתן לי את השמש ואת הירח ואת השקר, ואין אלוהים, ויש
שמש, והירח בכלל לא מאיר. ודיינו דיינו.

אחרי בית ספר, עדי תמיד הלכה איתי הביתה. היא גרה לידי, והיו
לנו עשר דקות ביחד כל יום, עשרים אם אמא שלה אחרה לעבודה והיא
הלכה ברגל גם בבוקר. כל פעם היא הייתה רצה קדימה ומתחבאת
איפשהו מאחורי העצים, בכל פעם צעקתי "ע-די, השמיעי קול!", ובכל
פעם היא השמיעה. מד' עד ו' זה נמשך, עד שבכיתה ז' הלכנו לבתי
ספר שונים. אפס נקודה שתיים שנייה של חיוך משותף אחרי שמצאתי
אותה, מאתיים ומשהו ימים בשנה, שלוש שנים. איך בכלל אפשר לתפוס
שאלו היו השעות המאושרות בחיי. התמימות שלי בגיל ההוא, האמת
הסתמית הזאת. כל הרגעים שהייתי יכול לחיות בעצמי ופספסתי.

אבא של סבא של סבא שלי היה סוחר, בדיוק כאן בישראל. הקים את
המשפחה שלנו, ככה מספרים. ביומן של אשתו, כתוב שהיא מודאגת מכך
שאין להם כסף לסוסים, וככה יוצא שבעלה רץ כל היום מבית לבית רק
בשביל לעמוד בקצב של הקולגות. סבא שלי, בערך אותו הדבר. עבד
במכולת שהייתה בבעלותו רוב חייו מבוקר עד ערב, ובעצמו התהלך כל
היום ברחבי החנות והשכונה, דואג לסחורה, הן לסדר והן לכמות. אף
פעם לא הפסיק להסתובב, אפילו שכבר התחיל להעסיק שם עובדים.
אפילו היום, הוא וסבתא שלי עושים הליכות בשכונה שלהם, מספרים
אחד לשניה בדיחות וצוחקים בקולי קולות ביחד. כשהוא מפסיד לי
בשחמט הוא מקלל והיא צוחקת, ואז עוד קורעת את שנינו בשש-בש,
אבל נותנת לו לבחור איזה תחנה הם יראו לפני השינה. עדיין הולך
הבנאדם, זה לא יאומן. אני כבר הגעתי, כנראה, לעבודה האחרונה
שאי פעם אעבוד בה. עבדתי בעבודות פיזיות מזדמנות בעבר, אבל עם
כמה שנים של השכלה אקדמאית, העבודה משתלבת עם הלימודים. אני
במשרד רוב היום, כשאני חוזר לביתי, אני ואשתי יושבים לאכול
ארוחת ערב מוקדמת. בני הקטן מתרוצץ מתחת לבית כשאינו בבית
הספר, וגם כשהוא איתי הוא מעדיף לשמוע סיפור או לראות טלוויזיה
ביחד. אמא שלי מספרת לי שגם אני הייתי כזה, ילד היפראקטיב
ומטורף, ואני עוד אראה שגם הקטן יהיה עצלן כמו שאני הייתי
כשהוא יהיה בתיכון. מזל שלי, היא אומרת, שבצבא מצאתי בחורה
שגרמה לי להשקיע קצת, ועכשיו תראה איזה יופי. אם לא היא, עוד
היית ישן כל היום, קורא עיתון במיטה ופותר את התשחצים בסוף.
תשחצים תשחצים, בלי סוף.

רוב האנשים בכלל לא מבינים את הניתוח לגורמים של הריצה, העקרון
הפשוט שעל פיו שבזמן שאתה רץ, שתי רגליך עוזבות את האדמה לרוב
התנועה. ברובה של הריצה, אתה עף. הליכה - לא פחות מוזרה בפני
עצמה. מכיוון שמתקדמים קדימה באופן רציף, יוצא שמלבד נקודה
קטנה בזמן שבה שתי הרגליים על הרצפה, רובו המוחלט של הזמן
ההולך פשוט מתאזן על רגל אחת. זהו הפירוק לרגעים, הדברים
הקטנים שמרכיבים את המציאות, הדברים שלעולם לא שמים לב אליהם
עד שעומדים בצד ומסתכלים.

הייתי מלך הכיתה. אף אחד לא ידע את זה חוץ מהשניים ההם,
הגנרלים. עדי ידעה, אולי. חשדה לפחות, שאלות-שאלות. הג'ינג'י
שעדיין החבר הכי טוב שלי היה מבולבל לגמרי, כנראה הוא עדיין
היה בשלבי בניית תיאוריה. בעקרון, השניים האלה אמורים להיות
האויבים שלנו, ובכל זאת אני הולך לאחד מהם כל כמה ימים, ואף
אחד לא יודע מה אני עושה שם. אחד מהם לימד אותי לבנות פצצות
מביצי קינדר וסודה לשתייה, והעביר את הפקודות שלי כמו גדול.
השני סתם שיחק כדורגל וקילל הרבה. מחובתי בתור מלך הכיתה דאז,
היה עלי ועל שני הגנרלים שלי להוביל את הווי הכיתה. איפה יש
הווי אם לא בהפסקות, ומה עושים בהפסקות אם לא משחקים. בעצם,
התפקיד שלי היה להיות הכי טוב בכל משחק או תחרות, ומכאן
הסמכות. לא כולם יודעים לשחק כדורסל, לא כולם יודעים לשחק
כדורגל - ובכל מקרה הגדולים לא נתנו לנו לשחק במגרשים "שלהם"
בהפסקות. יש כדור, יש ילדים, צריך משחק.
חוץ מכדור וילדים יש גם פתרון, ולפתרון קוראים "חולה גוסס מת".
זה המשחק ששיחקתי שלוש שנים ברציפות, כמעט בכל הפסקה. מעגל
ילדים, כדור, מסירות עד שנמאס, ואף פעם לא נמאס. נקודת המוצא -
"בריא", עומדים ומתמסרים, אפשר גם לקפוץ או לזוז לכיוון כדור
שקצת יצא ממסלולו. מי שהפיל את הכדור - "חולה". החולה חייב
לעמוד על רגל אחת ולהמשיך להתמסר, ואפשר לציין שבגיל הזה שיווי
משקל משולב עם תיאום יד-עין זה מתכון לשלב הבא - "גוסס". עוד
הפלת כדור, והחולה כבר גוסס. כשגוססים, חייבים לשבת על הרצפה,
ומשם להמשיך במסירות. תנועה תלת מימדית של הכדור, פלוס התאוצה
שהוא תופס בנפילה חופשית - מספיק מתכונים לתכנית בישול. השלב
הבא והאחרון הוא כמובן "מת", בו שוכבים על הגב, ומחכים לכדור
שיבוא ויגאל אותך מיסורי האספלט הקר.

הבעיה היחידה במשחק הזה היא שילדים קטנים מפחדים מהכדור. ברגע
התפיסה, הם תמיד ממצמצים, עקב אינסטינקט ההגנה של המוח על
העיניים. ברגע המצמוץ הילד מאבד קשר עין עם הכדור, וחוסר
התיאום הקטן ביותר מביא לפספוס. יש איזה רגע שם, שהמוח פשוט
משקר לילד. הוא משכנע אותו שהכדור עומד לפגוע לו ישר בפרצוף,
ואפילו לא סומך על הילד לתפוס אותו. ואולי זאת בכלל האמת? הרי
הכדור באמת יפגע לילד בפרצוף אם הוא לא יתפוס אותו בזמן. למי
אכפת בכלל אם הכדור יפגע או לא, המצמוץ זה מה שיעצור את הכדור?
עדרים עדרים של בנות-יענה, ולמי בכלל אכפת לחיות קצת בשקר, מי
צריך את האמת המקוללת הזאת ומה כל כך רע בכדור זהב שאין בו
כלום. יש לי בת דודה קטנה, משוגעת לגמרי. לא יכולה להפסיק
לשחק, שיגעה את ההורים שלה עד שכל החדר שלה התמלא בצעצועים,
ואני עדיין נגרר למסיבת תה בכל פעם שאני מוצא את עצמי ברדיוס
החיסול שלה. אני יושב מולה על הרצפה, מאז שמעכתי את הכיסא
הורוד ההוא, והיא מוזגת לי תה. היא מסתכלת בקנקן, אין בו כלום,
ולא אכפת לה. אני שותה כלום רותח, היא מתפוצצת מאושר, ולא
מורידה ממני את העיניים עד שמגיעים לרגע שאני כבר משעמם אותה.
מי צריך יותר.
בעצם, כל מה שעשה אותי מלך הכיתה היא העובדה ששמרתי על קשר עין
רצוף עם הכדור. לא היו לי מגנטים בידיים והכדור לא היה מכושף,
פשוט תפסתי אותו. לא פחדתי ממנו, לא הייתי צריך למצמץ כשהגיע
אלי ומעל הכל הייתי מודע לכך שהמסלול שלו כבר קבוע אלי, וכל מה
שאני צריך לעשות או לסגור את הידיים ברגע הקטן הזה.
אם הייתי מבין את זה מוקדם יותר, אולי היו לי חיים אחרים. לא
בהכרח טובים יותר, גם לא בהכרח רעים. פשוט אחרים. אם הייתי
מבין את המכניקה הפשוטה, יכול להיות שבכלל לא הייתי תופס את
הכדור, כי זה מה שדבר כמו ציפיה עושה לבנאדם. שום דבר לא מבטיח
לי שהכדור לא יחליט לשלוף סיגריה מהאקדח ולפוצץ לי את המצית
מטווח אפס. אני מנסה לחשוב על משחק מטומטם יותר מ"חולה גוסס
מת" כשכולם תופסים את הכדור.

הכדור גדול וזהוב או ענק ומושלג. אולי בכלל בגודל סטנדרטי
ומסובסד לשיעורי ספורט. זה לא משנה בכלל, מלא באוויר, עבר, או
כלום. זה בסך הכל כדור, ואף אחד לא ביקש ממנו להיות משהו אחר.
כל מה שהכדור משאיר לי - תקווה. כל מה שהכדור משאיר לי הוא
פחד. דברים שהיא תגיד אחרי הסיפור הזה, דברים אמיתיים
ומלוקקים. דברים שהיא תגיד אחרי שאגיד לה שזה לא מסתדר יותר,
ואין לה מה לחפש אצלי. דברים שהג'ינג'י לא יגיד, כי הוא לא
צריך לדעת אותם בכלל. דברים שאבא של סבא של סבא שלי חשב עליהם
כשהוא רץ לו מחנות לחנות. דברים שסבא שלי חשב עליהם כשהוא הולך
מחויך לצד סבתא שלי. דברים שאני חושב עליהם בישיבה, נועץ
עיניים באותה נקודה מי יודע כמה שעות ביום. פחד אינסופי משיחה
אחת, שיחה אחת מבני, אשר מבלה את זמנו בשכיבה איפשהו בעולם.
קורא חדשות שאין לו חלק בהן, ושואל את אביו מה זה מצב ב-מ',
שתי אותיות.