"די, בואי נשכח מזה", אני מתקרב אליה ומנסה לחבק אותה, "את
יודעת שאני אוהב אותך". גלי עוצמת את העיניים, כאילו מנסה
לסגור את עצמה בתוך מקלט קטן ואטום, אליו אסור לי להיכנס. אני
מחזיק אותה קרוב אליי, "תסתכלי עליי רגע", אני אומר, אבל במקום
לפקוח עיניים כמו שביקשתי, היא נשארת בלי תזוזה, ואני מרגיש
איך כל האהבה שלי עומדת לצאת משליטה. אני לא רוצה לעשות את זה,
אבל הכעס זז אצלי בתוך הגוף, הוא עובר מהראש אל הידיים, ואני
מרגיש איך אני עומד לעשות משהו רע, ובכוחותיי האחרונים אני
אוסף את עצמי ויוצא מהבית.

אין לי מושג לאן ללכת. גלי בטח יושבת ובוכה בטלפון לחברות שלה,
אלה ששונאות אותי ובטח אומרות לה לעזוב אותי ולמצוא מישהו אחר.
לילה אחד, אחרי שרבנו, שמעתי אותה מדברת בשקט בטלפון עם אורית,
החברה הכי טובה שלה. לא שמעתי את אורית, אבל גלי אמרה לה שבאמת
אין צורך שהיא תארגן לה מיטה, כי היא בינתיים נשארת איתי. קמתי
מהמיטה, חטפתי לה את השפופרת וצעקתי על אורית שכדאי לה להתעסק
בעניינים שלה, ושלא יהיה לה טוב אם היא תדחוף את האף לחיים של
חברה שלי ושלי. למחרת גלי ארזה את הדברים והלכה ולקח לי שבוע
לשכנע אותה לחזור להיות איתי.

היא אוהבת אותי, אני יודע, אחרת היא לא הייתה נשארת איתי גם
כשקשה וכואב.
משהו קורה לי ואני לא בטוח מה, אולי אני מתחיל להשתגע, אולי
אני כבר משוגע. אני לא יודע למה אני פתאום שוכח את כל הדברים
שנשבעתי שלא אעשה, וחוזר עליהם, וכשאני מרגיש זה כבר מאוחר,
וגלי בוכה בלחש בשירותים. אני מרגיש לפעמים את הרוע משתלט
עליי, את הכעס תופס אותה עם הידיים שלי. אני מנסה להאבק,
להילחם בו, אבל אני יודע כבר שזה חסר משמעות, כי ככל שהכעס
גדל, אני קטן, עד שאני הופך לחלקיק קטן ממנו, כזה שאין לו
שליטה ואין לו משמעות.

אני לא יודע לאן ללכת. לא מתחשק לי לנסוע לים, כי אני יודע
שאפגוש שם כל מיני אנשים שאני אצטרך להיות נחמד אליהם, ואני גם
לא רוצה ללכת להורים שלי, כי לאבא שלי בטח יהיה מה להגיד לי,
שרק יכעיס אותי יותר. פתאום אני מתחיל להתעצבן שאני צריך לחפש
לאן ללכת, זה הבית שלי ולא שלה, ואם לא טוב לה היא יכולה ללכת.
אני עולה בחזרה במדרגות ופותח את הדלת. גלי יושבת מול הטלויזיה
ומפצחת גרעינים. "נגמרו לך הכלים בכיור שאת יושבת עם הרגליים
למעלה?", אני שואל אותה, למרות שהבטחתי לעצמי לא להתפרץ. היא
קמה. "אני הולכת לאמא שלי", היא אומרת. כאילו שאכפת לי, שתלך.

"אני לא מבין למה אתה כל כך עצבני", אומר לי אבי, שמכיר אותי
בערך מכיתה ד', והפך להיות חבר טוב כששירתנו באותה יחידה. "היא
עשתה משהו רע? אם נראה לך שזה לא הולך ביניכם, תעזוב אותה, אל
תנסה בכוח להיות איתה". ניסיתי להסביר לו שבכלל לא בטוח שהיא
אשמה במה שעובר עליי, אבל לא הצלחתי למצוא את המילים. "תגיד,
נראה לך שמשהו לא בסדר איתי? היא אמרה לי שלפעמים אני מפחיד
אותה". אבי צחק, "זה טוב שהיא מפחדת, שתדע מי חזק בבית. אם
נדמה לה שהיא יכולה להסתדר בלעדיך, למה היא לא הולכת?".

לא ידעתי לענות על זה, ופתאום התחיל כאב ראש מציק, כזה שאני
כבר מכיר ויודע איך הוא פולש אליי לאט, כאילו כבדרך אגב,
ומשתלט עליי. הוא מתחיל בעורף ומתחיל לעלות למעלה, הנה אני
מרגיש אותו. תכף הוא יבחר צד, כל פעם זה שונה, בזה אין חוקים,
ואז הוא יתחיל לפעום בחוזקה, כמו בעיטות קצובות בתוך הגולגולת
שלי. אני יודע שאני צריך להיפרד מאבי, כי תכף לא אוכל לדבר
בהיגיון, אבל הוא ממשיך לדבר, ואני כבר לא ממש שומע אותו, רק
את הבומים העקשניים שמהדהדים בתוכי. קצב הדפיקות מתגבר, וכל
הגוף שלי מתרכז בנקודה הזו שגורמת לי לאבד שליטה. אני שומט את
השפופרת והולך למטבח, ואיתי הולך הכאב, שכבר התמקם בצד ימין של
הראש ומרעיד אותי בקצב, והמחשבות שלי נקטעות כאילו שיש איזה
סכין שדוקר אותי, וחותך הכל: מחשבות, מילים, רגעים, רגשות. אני
יודע שאין לי סיכוי לנצח את זה, אולי יש לי סרטן בראש שמתפרץ
פעם ביום בערך ונעלם אחרי שאני שוכב מותש על הרצפה, מתפלל
למות.

אני פותח את הברז במטבח ואפילו לא שומע את המים זורמים. אני
מתכופף קצת, מסתכל עליהם נופלים לתוך הקערה העמוקה שהשארתי
בכיור, ממלאים אותה. אני טובל את הידיים בתוכה, אבל לא מצליח
להחליט אם הם רטובים. אני מכיר את ההרגשה המוזרה הזו, שכל
הדברים הרגילים פתאום משתנים, זה הסכין שמשגע אותי, הלוואי
והייתי יכול לשלוף אותו מהראש שלי לתמיד, אבל בינתיים אני צריך
לחכות שזה יעבור. אני יודע שזה יעבור בסוף, אבל אני לא יודע
מתי. ניסיתי פעם להסתכל בשעון, כדי לדעת כמה זמן אני צריך עוד
לסבול עד שזה ייגמר, אבל לא הצלחתי לקרוא את הספרות, שזזו לי
מהר כל כך, והתערבבו עם הדפיקות בראש. אני צריך לחכות בשקט
גמור, כדי שהכאב יפסיק להדהד אצלי וייעלם לבסוף.

אני חושב שהשארתי את הברז פתוח, אבל אין לי כוח לבדוק את זה,
ובטח שלא לסגור אותו. אני מתקפל על הרצפה במטבח, מנסה לרכז את
המבט על נקודה אחת. בדרך כלל אני בוחר במרצפת שצמודה למרפסת
המטבח, ואני רואה איך היא זזה, לפי קצב הפעימות של הראש שלי.
היא זזה ימינה וחוזרת לאותה נקודה, שוב ושוב. התנועה הזו
לפעמים עושה לי בחילה, אבל להזיז את המבט מפחיד אפילו יותר. זה
כמו להיות בתוך קרוסלה ענקית, כל הבית מסתובב עליי ותכף יפול
ויקבור אותי תחתיו. אני מנסה להתרכז, זו לא הפעם הראשונה שזה
קורה לי ובטח שלא האחרונה. זה יעבור, עוד מעט.
אני מתחיל להרגיש את הדפיקות פוחתות. פתאום יש רווח בין פעימה
אחת לשניה, ואני מצליח אפילו לשמוע את המים, שכבר גלשו מהקערה
ונשפכו קצת על השיש, אבל אני לא יכול לקום לסגור את הברז. צריך
לחכות עד שהדפיקות יעלמו, ואז לקום לאט. בפעמים הראשונות שזה
קרה לי, הייתי נבהל וקם מהר, וחוסר שיווי המשקל היה מפיל אותי
חזרה לרצפה. עכשיו אני כבר יודע מה אסור לעשות. הכל צריך להיות
זהיר ואיטי.

כשהדפיקות נפסקות אני תמיד סופר עד שלושים, ורק אז קם. אולי
אני צריך ללכת לרופא, אבל מה אני כבר יכול לומר לו, שיש לי
סכין בתוך הראש, שדוקר אותי בערך פעם ביום? עכשיו אני רגוע,
אחרי שזה עבר ונגמר. אני שוכב בשקט על הספה וחושב על בחורות
שמפשיטות אותי ואז אני נרדם.