אז הסיפור שלי ארוך... ואולי הוא די נדוש... אבל אני אוהבת
אותו, אז תקראו!

הסיפור שלי מתחיל בחדר שלי. האמת שהוא התחיל הרבה לפני אבל אני
עייף ואין לי כוח לספר על כל הזמן שהוא התפתח מתחת לשטח. אני
ורוני ישבנו על המיטה שלי ושיחקנו במלחמת אגודלים, ואז סיוון
התפרצה לחדר עם גיליון נייר ביד ואמרה שיש לה משימה חדשה
בשבילנו. אני ורוני החלפנו מבטים ואז רוני שאלה "מה הפעם?"
בעייפות כלשהי וסיוון התיישבה על הפוף הלבן ואמרה שהפעם זה
אמיתי ורציני וכדאי שנקשיב טוב טוב כי אין לנו זמן לשטויות
ולטמטום, ואז היא הסבירה שהביאו מוכר חדש בפיצוצייה שליד הסופר
ומחר יום שישי וזה אומר שהקופה תהיה מלאה כי מרוקנים אותה רק
ביום שבת וגם השומרים בסופר יהיו עסוקים מדי כי יש שם הפנינג
מחר ולא ישימו לב אם יקרה משהו בפיצוצייה. "אז סוף סוף נלך על
זה?" שאלתי וסיוון הסתכלה אלי בפני הזאב שלה והבהירה לי שלא
יפה שהפרעתי לה באמצע הנאום, והיא המשיכה והראתה לנו תרשים
שהיא מצאה על השולחן של אבא שלה, שעבד במשרדי העירייה בתפקיד
בכיר. בתרשים הופיעו הסופר, הפיצרייה, המעדנייה, הפיצוצייה
ובקיצור כל המרכז התעשייתי, ואז היא הראתה לנו שביל באורך כמה
קילומטרים שמוביל היישר מהיציאה האחורית של הפיצוצייה אל
המזבלה. "אם נצליח לצאת מאחור ונגיע למזבלה מהר, אין סיכוי
שימצאו אותנו מאחורי הר הזבל שיש שם." היא חייכה אלינו. "זאת
תוכנית בלי עוקץ, רק צריך לבוא לבדוק את המקום ולראות הכל...
אתם יודעים, לבדוק שהכל כשר". אז יצאנו ובדרך חשבנו על כל מה
שנצטרך לעשות. "בואו נלבש חולצה אדומה בוהקת ומכנס כחול, ככה
נזהה אחת ת'שנייה מרחוק בקלות ואל תשכחו להביא נעלי ריצה",
רוני חיקתה את קולה של המורה המחנכת שלנו ושלושתנו צחקנו.
כשהגענו לפיצוצייה חיכו חדשות טובות וחדשות רעות. גילינו
שהמוכר החדש צולע ושהוא נמצא לבד שם רוב היום והיה ברור שיהיה
ריק בזמן ההפנינג אבל גם גילינו שאת הדלת האחורית הם משאירים
נעולה והמפתח נמצא אצל המוכר... אמרנו תודה ליוסי (המוכר)
ויצאנו להבין מה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו? "אולי פשוט נסיח את
דעתו ואז אחד מאיתנו ייקח לו את המפתח בלי שישים לב? כמו
שתכננו לעשות עם הקופה?" דיברנו עוד קצת והחלטנו על שיטת פעולה
ולמחרת בשעה שתיים, בזמן שרוב האנשים הלכו להם לראות את האמן
שהופיע לו ברחבה של הסופר, אנחנו הלכנו לנו והתפצלנו ליד
הפיצרייה, רוני נכנסה לפיצוצייה ושאלה אם היא יכולה לטעום אחד
מהאגוזים שיש שם ואז כשהוא הסכים היא אכלה שניים גדולים והחלה
להתנהג כאילו היא נחנקת. בזמן שיוסי לקח אותה החוצה וניסה
לעזור, סיוון התנפלה עליהם בצרחות היסטריה של דאגה ובאותו הזמן
גם סחבה לו את המפתח ואז אמרה שהיא תלך להביא עוד בקבוק מים
מבפנים וכשנכנסה פתחה את הדלת וחזרה החוצה עם הבקבוק ואיך שהיא
הגיעה, רוני שלנו התעלפה ואז אני נכנסתי במהירות, פתחתי את
הקופה עם הקוד (שאותו גילינו לפני חודשיים בערך), שמתי את בכסף
בתיק ויצאתי מהדלת האחורית וחיכיתי שם עד שבאו בריצה גם רוני
וסיוון ואז רצנו חזק ומהר ופתאום שמנו לב שמי שרודף אחרינו הוא
לא אחר מוולדימיר. ולדימיר היה המאפיונר הכי גדול בעיר, כולם
הכירו אותו, כולם פחדו ממנו. לא הבנו למה הוא זה שרודף אחרינו
ואז רוני נזכרה שהיא ראתה תמונה שלו על הקיר ואז התחלנו להבין
שאולי בעצם הפיצוצייה שלו... האצנו את הריצה ובסוף הצלחנו לאבד
אותו בדרך ואז עמדנו אני, רוני וסיוון מתחת להר הזבל הגדול,
מתנשפים ומזיעים והיה קשה לנו להאמין למה שקרה הרגע. מי דמיין
שיבוא יום ושלושה תלמידים למופת מ"משפחות טובות" ירוצו ברחבי
העיר כדי לא לקבל מכות? טוב, העיקר שהצלחנו! התיישבנו לנו בין
ערמה לערמה וספרנו את הכסף, היו שם לפחות 20,000 שקל!!! צהלנו
לנו ואפילו רקדנו טיפה. פתאום סיוון עצרה ופניה הפכו ללבנים,
היא מלמלה משהו והצביעה. אני ורוני הסתובבנו ושמנו לב
שוולדימיר עומד לו מאחורינו עם עוד שלושה "חברים". שלושתם היו
מגודלים ומכוערים בדיוק כמו הבוס שלהם, ולפני שהבנתי מה קורה
הפנים שלי היו בחול ואחד הבריונים עמד לי על הגב ועיקם לי את
היד אחורה. ניסיתי להרים טיפה את הראש וראיתי את השניים האחרים
הודפים את רוני ואת סיוון אל אחורי הערימות. "מה אתה חשב אתה
עושה בחנות שלי?" צעק אליי קול במבטא רוסי כבד, ולפני שהספקתי
בכלל לענות קיבלתי בעיטה חזקה מאוד אל הגב ועוד אחת לראש ומהר
מאוד כבר לא הרגשתי איפה בועטים בי בדיוק, אבל ידעתי שכואב.
אני חושב שאחר כך התעלפתי וכשהתעוררתי גיליתי שאני לא במקום בו
הייתי קודם, הם הזיזו אותי לחלק אחר במזבלה. לא ראיתי את רוני
וסיוון וגם לא את הכסף. ניסיתי לקום אבל כאב לי מאוד אז שכבתי
ונחתי קצת כדי לתת לכאב לעבור. אחרי חצי שעה הצלחתי לקום בקושי
רב והסתובבתי לחפש את רוני וסיוון. קראתי להן אבל נראה היה שהן
פשוט לא נמצאות יותר במזבלה. ואז סוף סוף שמעתי אנקה קצרה
ואחריה עוד אחת והן הובילו אותי אל סיוון, היא שכבה על הצד
בתנוחת עובר ושחררה אנקות כאב מדי פעם. התכופפתי אליה ושאלתי
"מה עשו לך? סיוון, מה הם עשו לך?" ושמתי לב שהיד שלה מדממת
והמכנס שלה לבוש הפוך היא לא ענתה לי וזה הדאיג אותי מאוד.
אזרתי כוח ורצתי ברחבי המזבלה בחיפוש אחר רוני. רוני לא הייתה
במזבלה. אחרי שלקחתי את סיוון הביתה (למזלי היא לא גרה רחוק
משם), הלכתי לחפש בעיר את רוני ואפילו חזרתי למזבלה לא מעט
פעמים. רוני כאילו נעלמה מפני האדמה. שבוע אחרי כן ראיתי
בחדשות שמצאו נערה מתה ביער הקרוב. הם דיווחו ש"המשטרה מוסרת
שכנראה היא הוכתה למוות ונזרקה אל היער זמן מה אחרי שכבר לא
הייתה בין החיים. כל מי שחושב שידועה לו זהותה מתבקש ליצור
עמנו קשר בתחנת המשטרה המקומית. הנערה הייתה בערך בת 16 במותה
ולבשה חולצה אדומה בוהקת ומכנסיים בצבע כחול כהה"...