הם נפגשו בנשף של סוף הקיץ. הפיות עמלו קשות כדי שהמפגש הזה
יקרה אולם רק אחרי שעה ארוכה הוא ראה אותה יושבת ליד הקיר
והזמין אותה לרקוד.
"אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום" הוא אמר לה. היא חייכה. היא
הייתה קצת נבוכה, היא לא ממש זכרה מאיפה ואם בכלל, אבל בשלב
הזה של הערב היא קידמה בברכה את כל מה שיזיז אותה מהכיסא שהיה
עד עכשיו בשבילה כמו גלגל הצלה בים סוער.
הפיות עבדו קשה כדי שלגמרי במקרה שניהם יזדמנו לנשף הנחשק בחצר
הגדולה של הארמון הישן. התאורה הייתה מהממת, אורות רכים ליטפו
את החומות המתנשאות. הבר האקטיבי הגיש משקאות קטיפתיים ואפילו
המוזיקה, שנוטה לפעמים להיות פלצנית ושמלצית באירועים כאלה
הייתה הפעם ברמה.
הוא רקד בצעדים מדויקים.  איכשהו הוא תמיד נפל על הרגל הנכונה
בדיוק בביט. היא רקדה בתנועות עגולות, נדמה היה שהיא אוספת את
האנרגיה בין הידיים ומשחררת אותה חזרה ליקום במעגלים רחבים.
אבל... הם לא הביטו אחד לשני בעיניים.
הנסיך כל הזמן רק הביט למעלה. הוא סרק במבט מיומן את ראשי
המגדלים. הוא חלם כך שנים על נסיכה אומללה שכלואה בראש מגדל
ומתחננת לעזרה. הוא חיפש נואשות את הנסיכה הקסומה ששבויה בידי
דרקון מאיים. לו רק יכול היה למצוא את הנסיכה שהוא לבדו יוכל
להציל בדו קרב חד פעמי ונועז כדי לקחת אותה אליו לנצח.
הנסיכה השפילה את מבטה לעבר השלוליות. היא חיפשה צפרדע אפור או
קרפדה ירוקה עם זיק בעיניים. היא חלמה בעיניים מצועפות איך
שהיא תמצא את הצפרדע שבעזרת חיבוק ונשיקה יהפוך לעלם חמודות
ויהיה רק שלה לנצח.

"איך זה שהם לא מבינים?" ספקו כפיים הפיות בעצב.
"בדור הזה, כשמחפשים אהבה בגיל 30 זה כבר לא עובד כך" אמרה
הפייה הראשונה בנימה מדעית.
"הוא לא מבין שהיום הנסיכות היחידות שצורחות על הגג זה רק כמה
בחורות היסטריות שבחיים לא תוכל לקחת אותן בשבת בצהריים לראות
את ההורים. איך זה שהוא לא יודע שכל הבחורות הנורמאליות כבר
מזמן למדו איך לרדת מהגג לבד בלי לחכות לעזרה של אף אחד"
נראה היה שהפייה השנייה רק מתעצבנת יותר ויותר.
"איך זה שהיא עוד לא תפסה שמי שנמצא בתוך הביצה חוזר אליה שוב
כל בוקר אפילו עם בלילה הוא התנשק עם הנסיכות הכי יפות".
"בטח" גיחכה הפייה השלישית. " היא לא תופסת מה שכל קרפד בעיר
יודע, נסיכות הרי אף פעם לא מתות הן רק תמיד מתחלפות ביותר
צעירות. מחר תמצא הרי נסיכה חדשה שתרד לביצה ושוב תיתן לו
נשיקה ותארח אותו ללילה"
הפיה השלישית המשיכה בעצב, "איך זה שהיא לא רואה שהנסיכים
האמתיים כבר טפסו לבדם על פרח הנופר, עשו מקלחת והחליפו בגדים
ולצערנו הם מתחבאים כמו אגוז קשה לפיצוח מאחורי דלתות פלדה
וקירות ביטון אי שם במשרדי ההי-טק ברחבי העיר.

הריקוד נמשך עוד שעה ארוכה אבל ככל שהטראנס עלה הנסיך והנסיכה
התעטפו כל אחד לבדו בתוך בועה בלתי נראית. שניהם חזרו מאוחר
בלילה שתויים במקצת. הם נסעו כל אחד בגפו במכונית החדשה אל
הדירה הקטנה והמוכרת בקצה העיר. הפיות נשארו מיואשות עוד שעות
ארוכות כדי לספוק כפיים, לפרוק תסכולים ולבשל מזימות.

בקיץ שלאחר מכן הנסיך והנסיכה כבר לא הלכו לנשף. חלק מהחברים
התחתנו, אחרים נסעו להודו, רובם  היו בעצם סתם עסוקים בעצמם או
סיפרו על דד-לינים ושהבוס לוחץ, חלק אפילו לא טרחו להחזיר
טלפון. הנסיך והנסיכה, כל אחד לחוד, לא רצו לצאת לנשף ולהתבאס
לבד.

הם נפגשו ליד מכונת הווידיאו שמול הסופר סנטר הסגור. הוא הסתכל
לה בעיניים וניסה לאמץ את זיכרונו, "אני לא מכיר אותך מאיזה
שהוא מקום?"