בין זריחה לשקיעה,
קצת לפני סופו של יום,
כשהכוכבים כבר ביציאה
אבל השעון טרם הכה על חצות ודקה,

זה הרגע שבו העיניים נעצמות,
מותירות את הראש למחשבות,
מה יקרה בסופו של יום?
מה יקרה מחר שלא קרה היום?

כשהעיניים נעצמות,
אבל הגוף עדיין לא ישן,
כשהשעון כבר עבר את חצות
ושומעים את נביחות הכלב של השכן.

העיניים עצומות,
אבל הראש עדיין רואה,
מחזות שקשה לשכוח
מחזות שאיש מלבדי לעולם לא יראה.

באותם רגעים שבין שינה וערנות,
כשהראש על הכר
והאור סגור,
אז מתגנבות המחשבות...

מחשבות על דברים שקרו,
מחשבות על דברים שיקרו,
מחשבות שקשה לשכוח,
מחשבות שכלל לא רוצים לזכור...

אז תחושה חמצמצה מתפזרת בפה,
והעיניים שנעצמו - דומעות,
והאף נמלא בריח רע,
ומגרד באצבעות.

השיניים חורקות,
והלב מחסיר פעימה,
והכל בגלל אותה מחשבה
מחשבה שקשה לשכוח,
שכלל לא רוצים לזכור...

והראש מתחיל להתעייף,
והמחזות אט אט נעלמות אל השכחה,
העיניים העצומות נרפות בהקלה,
השיניים מפסיקות לחרוק,
והגירוד פוסק באצבעות,

אך הלב עדיין פועם בחוזקה,
וכשהגוף ישן, הוא נע בחוסר מנוחה.
כי ישנן מחשבות שקשה לשכוח,
ואיש לא רוצה כלל לזכור,
מחשבות נוראות על עתיד שחור.

וכשקצוות של אור נופלות,
העיניים נפקחות לראות את בואו של יום חדש,
והראש שכח את שכלל לא רצה לזכור,
אך הלב ממשיך לפעום בכוח,
כי יש מחשבות שלעולם לא ניתן לשכוח...