רועי שובל / סתמי ואני עליון |
מקשקשים;
"האם נגיע לשם בזמן?"
"תנהג יותר לאט"
עייפתי מקשקשת.
אני מנסה להחניק פיהוק
אבל בוחר לשחררו.
מניח ראשי על רגלייך,
עוצם עיניים, מלטף ירכייך.
החצאית שלך קצרה
והעור שלך נעים ורך.
עינייך נעצמות כשידי מוצאת את דרכה
לחיבור בין רגלייך.
אני מגשש בתוכך,
חוקר אותך.
לאט ובעדינות,
בזהירות.
את מחייכת.
"תתעוררו ילדים, הגענו,
בטח הייתם ממש עייפים"
אני אפילו לא מנסה
להחניק את החיוך וממלמל;
"כן, עייפים".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|