ניסיתי,
לוקח תרמיל ומקל, לא לטייל בארץ ישראל,
היא חד גונית מול מילותייך, מחליפות צבעים
שגם קשת מתקשה להסביר.
ואת היית בשבילי יותר מארץ, העולם קטן לרגלייך.
"איך תאמרי לו ילדה, אמרת, אין לאן ללכת"
שרתי לך את
היהודים, בין נשיפה לשאיפה לחשת -
"פוליטיקה נשאיר לפוליטיקאים"
ואני תמיד חלמתי להיות ראש העיר
שלך.
בכיתי בלי דמעות, אבל את רואה רק מה שבא לך לראות
דרך המשקפיים שלך רואים עולם ורוד,
אצלי כבר אין משקפיים. רק עדשות שחורות.
פתחתי תיבת תכשיטים דמויית פנדורה מעוטרת זהב ככותרת
ובפנים לב מדמם, נבול, משווע לאור שלך.
כתבתי לך אסוציאטיבית, מתעלם מחוקי לוגיקה בהם טבעתי
לפני שנים מספר, כשהכרנו.
נסגרתי.
"אתה חכם מדי בשבילי" פוטרת עצמך בלחיים סמוקות
ואני נפטרתי כשאמרת, אתה.
ניסיתי להסביר שבארבע אותיות אין מקום להגיון.
אמרת שהדימויים שלי קשים לך מדי.
לצעוק לך: א-ה-ב-ה ?
חשבתי להסביר לך במעגלים איך אני מרגיש,
אבל את תמיד אהבת קווים ישרים,
ואיני ישר,
אך גם לא בובה על חוטים.
נפתחתי , ניסיתי , נסגרתי.
