אל עצמי.
מזמן לא דיברנו. יותר מדי זמן. הפסיכולוג בקבוצה אומר שצריך
לדבר את עצמך, ושזה יותר בריא מלדבר אל עצמך, אבל מה הוא
מבין?
אז אני אתחיל, אני לא יודע אם אני אדבר את עצמי, אל עצמי, עם
עצמי. אבל עצמי יהיה שם.
אני רוצה למות.
בעצם, הלוואי שלא הייתי נולד מלכתחילה. זה היה חוסך הרבה כסף
להורים שלי, היה מונע ממני לחוות יותר מדי חוויות שליליות,
מונע ממכרים וחברים לחוות אותי בצורה שלילית גם כן.
למה אני מתחנחן על דף נייר? למה לא להגיד את האמת?
אני, רוצה, ל-מ-ו-ת ! ! !
שורף לי, בוכה לי, רע לי, טיפש, טיפש, טיפש. יודע מה עצמי,
טיפש זה מחמאה.
אני האבאבאבא של המטומטמים והמפגרים והעיוורים, איך אני לא
רואה מה שכולם רואים? על מה הם מדברים כשהם אומרים דיכאון? מה
הם מבינים לעזאזל? ראיתי סרט אתמול בשיעור, "אבנורמאלית", הוא
עסק בדיכאון, הבחור שם ניסה להסביר לדייט שלו מה זה להיות
בדיכאון. "זה כמו בור, שאתה נופל לתוכו, והוא נהיה יותר ויותר
שחור ויותר ויותר גדול, עד שאתה הופך להיות הבור בעצמך, ואתה
לא מצליח לצאת" בערך ככה זה הלך.
זה לא בור.
זה שדה מוקשים מלא בורות בלי תחתית. אני מתפוצץ עם כל מילה, כל
נגיעה. אני מריח גשם ואני בוכה מבפנים. אני מריח את הצחנה של
השרב שרק מחכה בסיבוב ואני נפער מבפנים, מזל שאף אחד לא רואה.
אני ספרה מושלמת בצורת אפס מאופס.
נוסע באוטובוס מהאוניברסיטה, מתחבא בתוך עצמי, מסתיר את עצמי
עם המשקפי שמש העאלק אופנתיות שלי שמכסות לי חצי פנים. כובע
צמר, גם ביום קיצי, כזה שמסתיר את כל השיער ואת המצח. חבל שזה
לא קונבנציונלי ללכת עם הכובעי צמר כמו של האלפיניסטים בחרמון,
שרואים רק את הלבן בעיניים. אצלי אגב, הוא אדום תמידי. ולא כי
אני מסטול רוב היום. זה כי הדמעות מנסות לפרוץ החוצה ולא
מצליחות.
"למה אתה מסתיר את הפנים שלך , אתה כזה בחור יפה"
לך תסביר למטומטמת הזאת שילדה אותך, שאתה רוצה להיות הכי מכוער
בעולם, שלא ישימו לב אליך, בעצם אם תהיה הכי מכוער בעולם עדיין
ישימו לב אליך. בעיה, הלוואי והייתי עם פנים אפורות, בעצם בלי
פנים בכלל עדיף. הלוואי והייתי נעלם.
כמעט שכחתי, צריך להזכיר לעצמי מדי פעם: אני רוצה למות.
כל כך רוצה.
הסתכלתי היום על העננים מלמטה, במצב מאונך לדשא - לא דשא שלנו.
קינאתי בכל ענן שחלף מעליי, אמרתי לטולי ששכב לידי שאני רוצה
להיות ענן שחור, כזה שמוריד גשמים שהורסים יבולים שאנשים
השקיעו את החיים שלהם בשביל שיצמח משהו. להוריד ברד בגודל של
כדורי טניס, שיהרגו אנשים נחמדים שבטוח יבכו עליהם בהלוויה.
אני לא בטוח שעליי יבכו בהלוויה שלי.
אני מנסה לתאר במילים את התחושה הזאת, ודווקא המילה הכתובה
שהייתה חברה שלי, אולי היחידה בעצם, דווקא היא בוגדת בי עכשיו,
בעצם בוגדת בי תמיד, בעצם.
שחור, בלי גוונים. שחור כזה כמו שנוצר בוואקום שאף אחד לא יצר
עדיין. וואקום מושלם ואני בתוכו, מרחף בלי אוויר. גופה חנוטה
כמו שרוצים לעשות מיוחנן פאולוס. קראתי בעיתון היום שלשנינו
אותו תאריך לידה.
אני מקנא בו כל כך.
הוא מת.
דמעות, דמעות, דמעות. אין לי כאלה, פעם היו לי המון, טעמתי
אותן פעם. בכיתי לתוך כוס ברגע של טירוף. שתיתי. היה שם בקושי
שלוק, אבל בקושי שלוק של דמעות זה גם הרבה נראה לי.
זה לא מלוח כמו שאומרים. יש להן טעם שקוף, מונוטוני. כמו האדם
שבכה אותן.
מעניין אם לאנשים נורמאלים יש טעם אחר לדמעות?
אני לא יודע אם לעצור עכשיו, קיוויתי שלכתוב את עצמי על נייר
ישפר לי את ההרגשה. בינתיים אני משיג רק תוצאה הפוכה. אוי כמעט
שכחתי,
אני רוצה למות.
אבל אני פחדן ואין לי אומץ. הבעיה שלי תמיד הייתה עם לסיים
דברים, אף פעם לא הצלחתי לסיים שום דבר שהתחלתי. תמיד בורח,
פעם לאילת, פעם ל"חברים", פעם פעמיים לרחוב. אני רוצה לברוח
מעצמי יותר מהכל.
אבל קשה לברוח מעצמך, אני לא מכיר יותר מדי דרכים, והצלקת על
היד הגלידה מזמן והשאירה סימן קטנטן. עדות לשיגעון שפעם כמעט
הצליח להכריע אותי.
הלוואי והייתי מת כבר, הלוואי ולא הייתי מכיר אף אדם בעולם ואף
אדם לא היה מכיר אותי. כשמתים לא כואב לך יותר, אבל שמעתי
שלאחרים כואב כל החיים.
בעצם כשאני חושב על זה, אף פעם לא באמת התחשבתי באחרים, אז למה
שאני אתחיל עכשיו, ואולי אצליח לסיים סוף כל סוף משהו, לראשונה
בחיים שלי. (חייכתי, אפילו לא שמתי לב שהמשפט האחרון אירוני
משהו)
אני לא טוב בסיומים, ואין סיבה שעכשיו אשתפר, אין לי מושג איך
לסיים את מה שכתבתי. אולי אתם תסיימו בשבילי? |
