פעם, לפני 60 שנים, גרה בביאלי-סטוק שבפולין ילדה יהודיה בת 12
שקראו לה מינה.
מינה הייתה תלמידה נפלאה, בת ואחות נהדרת, ילדה חמודה ואישיות
מקסימה. כמה שבועות לאחר שחגגה את בת מצוותה, פרצה מלחמה ומינה
מאוד פחדה. בהתחלה המלחמה לא הגיעה למינה ולמשפחתה, אבל אחרי
חודש, באו אנשים לביתה של מינה, לקחו את הוריה ואחיה הגדולים
למקום אחד, ואת מינה לקחו למקום אחר שהיו בו הרבה ילדים בערך
בגילה.
מינה לא הבינה מה קורה וחשבה שהם נוסעים לטיול. היא לא הספיקה
להגיד למשפחתה שלום והיא לא ידעה שזו כנראה הפעם האחרונה שהיא
תראה אותם. היא חשבה שמחר הם יחזרו. אבל הם לא חזרו.

את מינה, ואת כול הילדים שהיו איתה לקחו למקום שקוראים לו גטו,
וזה היה בורשה. בחנו את כול הילדים, ומי שלא היה טוב בעבודות
שונות- ירו בו והוא מת. מינה ראתה 15 ילדים נרצחים מול עיניה
וביניהם ילד בן 7 והחברה הכי טובה שלה. את מינה, לקחו לתוך
הגטו כיוון שהייתה חזקה והיא ידעה לסרוג יפה.היא הייתה בגטו
שנה.
שנה בה רזתה 30 ק"ג, שנה בה הפכה כולה לעור ועצמות, שנה בה
הייתה צריכה לעשן ולאכול את צואתה כדי לא להיות רעבה, שנה בה
עבדה בפרך, שנה בה "חגגה" את יום הולדתה ה-13 לבד, ללא משפחה,
ללא חברים, ללא הדובי שלה שהייתה מחבקת אותו כשהייתה עצובה,
שנה בה לא ידעה איפה הוריה ואחיה והתשגעה מחוסר הידיעה. אחרי
השנה הזו לקחו אותה מגטו ורשה ולקחו אותה לרכבת. ברכבת היה קר
מאוד ולא נתנו לאנשים אכול. מינה הייתה מאוד רעבה והייתה צריכה
לאכול במשך שבועיים רק קרח.
ביום ה-15 הרכבת עברה ליד כפר קטן. מינה החליטה לקפוץ מהרכבת,
והיא קפצה. היא נפגעה קשה, וכאב לה אבל היא לא התייאשה. היא
הלכה לאט ובקושי רב עד שהגיעה לבית קטן. האנשים בבית הזה היו
נוצרים ולא הסכימו לקבל את מינה היהודיה מחשש לחייהם.
הם נתנו לה קצת אוכל, הביעו את צערם וסגרו את הדלת בפניה. מינה
נשארה שם שעה עומדת מול הדלת, ואז היא הלכה. היא לא ידעה לאן
ללכת, וסתם שוטטה בכפר, אוכלת בהנאה את מעט האוכל שנתנו לה, עד
שהגיעה למבנה גדול-לכנסיה.
בכנסיה קיבלו אותה. היא סיפרה לכומר הראשי שהיא יהודיה ואין לה
לאין ללכת. הכומר הבין, ואמר לה שהוא יקבל אותה אבל אסור שאף
אחד ידע שהיא יהודיה. מינה חיה בכנסיה 4 שנים. 4 שנים של סתר,
בהם הייתה צריכה להעמיד פנים, 4 שנים ללא משפחתה, לא הדובי
שלה, ללא היום הולדת שלה שכבר שכחה אותה. 4 שנים עצובות. היא
חיה שם רק 4 שנים כיוון שסגרו את הכנסיה, ולמינה לא היה לאן
ללכת. היא לא ידעה מה לעשות, עד שהיום אחד עברה רכבת בכפר,
ומינה עלתה עליה. הרכבת הייתה רכבת של משלוחי מוות, אבל מינה
לא ידעה את זה.
לה סיפרו שהרכבת הזו נוסעת למקום קסום, שיש בו הרבה אוכל, ורק
טוב שם, והמשפחה שלה מחכה לה שם, והיא, בלית ברירה, האמינה.
כשהרכבת הגיעה למקום ה"קסום" מינה ראתה שהוא בכלל לא קסום. הוא
היה מפחיד, לא היה בו אוכל ומינה הבינה שמשהו לא בסדר אז היא
ברחה.
כמעט ותפסו אותה, אבל רק כמעט. מינה שוב לא ידעה מה לעשות
ולאין ללכת, והיא פגשה אישה מבוגרת. מינה סיפרה לה שהיה נוצריה
ושהיא יתומה כי חששה שהאישה לא תעזור לה אם היא תדע שהיא
יהודיה.
האישה האמינה, ומינה חיה אצלה שנה. אחרי שנה הסתיימה המלחמה,
ומינה הייתה חולה מאוד. היא הייתה בבית חולים שלושה חודשים,
ואז, עלתה על אוניה. לאוניה קראו תיאודור הרצל והיא הייתה
אונית מעפילים. 700 אנשים עלו על האוניה הזו. היו שם תנאים
איומים, ומינה שוב חלתה. מהאוניה הזו יצאו חיים 457 אנשים חיים
ובניהם מינה.
באותה תקופה לא נתנו ליהודים להיכנס לארץ והאוניה נסעה
לקפריסין. מינה הייתה שם שנתיים. היא הכירה שם בחור שאמר לה
שהוא מכיר את אחיה. מינה מאוד התקשתה להאמין, אך בסוף נסעה עם
הבחור לרוסיה ושם אכן להפתעה הגדולה פגשה את אחיה. זו הייתה
פגישה מרגשת ומשמחת מאוד, ועם זאת עצובה. מינה עלתה עם אחיה
לארץ ישראל סוף כול סוף. כשהכריזו על הקמת מדינה יהודית, מינה
ואחיה השתתפו בחגיגות. אפילו צילמו את מינה רוקדת הורה. אך
כידוע לכם, פרצה מלחמת השיחרור ואחיה של מינה יצא להלחם. יצא
ולא חזר. מינה שוב נשארה לבד, עצובה ובודדה.
היא חיה לבד כמה חודשים, עד שהכירה בחור צעיר. הם התאהבו
והתחתנו. הם הולידו 2 ילדים, בן ובת, ומינה חשבה שהנה החיים
שלה מאושרים. היא טעתה.
במלחמת ששת הימים יצא בעלה למלחמה, ונפצע קשה מאוד. חודש ימים
שכב בביה"ח פצוע אנוש עד שמת. מינה נכנסה לדיכאון אך יצאה ממנו
מהר מאוד כי הייתה צריכה לדאוג לילדיה.
השנים עברו והילדים גדלו והגיע יום כיפור,1973. בשנה זו הייתה
מלחמת יום כיפור. בנה של מינה, שהתגייס מספר חודשים קודם, היה
צריך להגיע לבסיס. מינה כבר ציפתה לנורא מכול ונפרדה ממנו.
להפתעתה הוא חזר בריא ושלם. הזמן עבר, השנים חלפו, והנה מינה
כבר הייתה סבתא גאה לתאומים. במלחמת המפרץ נכדיה היו קטנים
ולמינה היה קשה לראות אותם במסכות. אבל גם זה עבר.
ובנתיים, בנה של מינה עבר לגור בארה"ב, הוא חיפש קצת שקט.
השנים עברו להם בשקט, ומינה ומשפחתה היו די מאושרים.

הילדים הגיעו לגיל מצוות, ההורים לגיל המעבר, ומינה.. הזדקנה.
היא הייתה חולה וקמטים החלו מופיעים על עורה, והיא כבר לא
הייתה אותה מינה. היא החליטה שלכבוד יום הולדתם ה-13 של נכדיה,
היא תקנה לילדים ולהוריהם כרטיסי טיסה לארה"ב, והיא אכן עשתה
זאת. מינה סירבה להצטרף לטיול למרות תחנונים רבים מצד המשפחה.
מינה נשארה בארץ לבדה, בבית אבות.
ובכן, היעד הראשון של הילדים והוריהם היה ניו יורק. המקום
הראשון בו תיכננו לבקר היה בנייני התאומים, שם עבד דודם של
הילדים(בנה של מינה). באותו יום שכול המשפחה הייתה בתאומים,
התרסקו מטוסים בתוך הבניינים. האב, האם, הדוד והילדים- נהרגו.
מינה נשארה לבדה. חולה, מבוגרת, עצובה, ומלאת געגועים לכול בני
משפחה שאיבדה, אך עדיין עם קמצוץ של תקווה.