חדר חשוך.

היא יושבת.
אותה מיטה מוכרת,
אותה שגרה מנוכרת.

יושבת,
וחושבת.

בוהה בתקרה.
המחשבות טסות בראש כמו במין דו קרב אווירי בין הטוב והרע,
לא מרפות,
לא נחות.

מדליקה סיגריה.
ביד אחת מחזיקה אותה, בשניה מציירת עיגולים באוויר,
ציורים עם מכחול דימיוני,
מציירת, ושוקעת.

שוקעת.
היא כבר עמוק בפנים,
כבר לא יודעת איפה היציאה, היא איבדה אותה מזמן
יחד עם התמימות.

תמימות.
כמו שהייתה ילדה,
כמו שהכל היה פשוט,
כמו אז,
כמו עכשיו
דומה, אבל כל כך שונה.

כל כך אחר.


יוצאת מהחדר,
עולה לגג.
היא אוהבת להסתכל למטה,
ולמעלה.
משרה בה מין תחושת עליונות לא ברורה,
נותן לה דקות נדירות של חופש, של אוויר.

והיא נחנקת,
והיא נופלת.

רצפה.


עכשיו יש שקט
אין מיטה
אין סיגריה
אין מכחול
אין חדר

אין תמימות.





לא יודעת למה רשמתי את זה
ייצא