הסיפור הזה מתחיל בבניין מגורים צר ומכוער בשכונה כלשהי בחיפה.
שלוש קומות, הטיח מתקלף מבחוץ, ובפנים חמש בתי אב. שלוש זוגות
צעירים עם ילדים, זקנה אנטיפטית עם זכרונות רעים מאירופה,
ופאבל שלנו. פאבל הוא בחור נחמד בן 21, שלאחר שנזרק מהצבא, שכר
לו דירה בחיפה בכסף שעשה מעבודות די בזויות (גם אם חסרות רבב
מבחינה מוסרית), בכל מיני סופרים וחדרים אחוריים של מסעדות. אף
אחד לא יודע שבתוך הנער השקט והלפעמים עטוי זיפים, מסתתר גאון
שמיימי שמת לצאת.

כך, מסתדר לו פאבל, חוזר כל ערב מיום מלוכלך בסידור הסחורות של
השופרסל, מתיישב מול המקרר ומוחו פועל כל הזמן.

פאבל יכל לכתוב סיפורים אלוהיים. היו לו רעיונות כל הזמן,
רעיונות מבריקים, והוא היה טווה במוחו אנטי גיבורים יחודיים,
ועלילות אירוניות ומלאות חוכמה, ורשע, ורחמים. והוא היה טווה
סיפורי אהבה על נערה בשם טליה, שאותה פגש פעם באוטובוס ולא ממש
הכיר, אבל היה מאוהב בה, ובעיקר בדמותה, כפי שהשתקפה בסיפורים
שלו...

פאבל הוא גאון מבוזבז. אין לו כוח להעלות אף אחד מהסיפורים שלו
על הכתב.
הוא עייף ועצל, והוא מבלה את ערביו בחשכה מול החדשות ומול
סיטקומים בינוניים. פתאום בא לו רעיון. הוא מתחיל לכתוב את
הסיפור בראש, משנה ניסוחים תוך כדי, מעצב בעדינות את הדמויות,
סיפורים מרתקים ואפלים.

הוא תמיד ידע שהוא משהו מיוחד. הוא גמר את הבגרות בקושי, מבלה
את כל זמנו בחלימה. פאבל הוגדר כילד מחונן אבל הביא להוריו רק
אכזבה. ילד אפור עיניים ועדין למראה, עם שיער חום ודק שנטה
להתבלגן, שלא כ"כ ידע מה קורה סביבו רוב הזמן, אבל בתוך הקופסא
שלו הכל היה תחת שליטה. זה הבחוץ שהפריע. את התיכון העביר
כאמור בריחוף, מתעלם ככל האפשר מבני האדם ששרצו שם, אבל יש
גבול לכל תעלול... אחרי שנה ושתיים מאד ארוכות וכישלוניות,
החליט הקב"ן שאין מה לעשות עם הילד, ופאבל נשלח כלאחר כבוד
לאזרחות הנכספת. והנה הוא יושב פה וחושב. והרעיונות באים לו
בקלות מעוררת קנאה.

התסכול הלך ונבנה בפאבל המסכן. הוא חזר כל לילה מהעבודה, וחשב
'העולם חייב לשים לב', לפני שפנה לאכול עוד טוסט מצ'וקמק. הוא
רצה שידעו מי הוא, הוא רצה שטליה תראה את כל היופי שבו, את כל
העולמות האלה, והאמנות תקנה לו את כל מה שהוא רצה בעולם. והוא
כתב אותם בראש, ורומנים שלמים נכתבו ומעולם לא ראו נייר,
וכשהיה מתיישב מול השולחן ומנסה ופונה ברעבתנות לעוד מנה חמה
מגעילה, הוא פינטז על איזה משרת שיכתוב בשבילו את כל הסיפורים.

לילה אחד, שכח פאבל בכיסו את המפתח למקרר המשקאות של הסופר.
כשחזר, שם לב שהמכנסיים החומים והמרופטים שלו, קורדרוי שידע
ימים טובים יותר, נמאסו עליו סופית, והוא השליך אותם במיאוס
לפח.
כל הלילה היה הסופר על הרגליים בחיפוש אחר המפתח. מנהלי
מחלקות, אשכנזים יותר או פחות, הסתובבו בפאניקה ברחבי הסופר,
וצעקו אחד על השני 'כהן, תדבר עם כל האנשים שלך, גם החבר'ה
מהכוח אדם!!!'. כל מיני אנשים מכובדים יותר או פחות הוקמו
באישון ליל ממיטתם, והנזק הכספי נראה כבד מנשוא. חרב פיטורין
התנוססה סימולטנית מעל צווארם של יותר מדי אנשים. בחמש וחצי
בבוקר העיר טלפון מפתיע את פאבל, השיחה נמשכה ארבע דקות בערך.
'זה אצלי?!' עברה המחשבה לבסוף, ופאבל מצא את עצמו בלי הכנסה,
זרוק ונטוש באמצע חיפה תחתית, לבד בדירה מעופשת שמאיימת לבלוע
אותו. 'אז אין לי עבודה'. הוא חזר לישון.

ועכשיו, קם פאבל באיטיות לתוך מערת גבוהת תקרה מאבנים יקרות,
כל מילה שחשב מהדהדת מעלה. לא ברור היה לו איפה הוא, והוא
התחיל ללכת פנימה בסקרנות אופטימית. "שלום מר קרוסקין, אני
מעריץ מטורף שלך, אתה גאון יוצא דופן", פנה אל פאבל איש מבוגר
בעל שיער אפור, איש שנראה לו כמו אחד שידע להעריך אמנות טובה.
'אבל לא כתבתי כלום.' ענה פאבל בתדהמה. "הכל נרשם פה, שום דבר
יפה לא יאבד, פאבל (אם תרשה לי לקרוא לך כך)." פאבל התחיל
לראות סיפורים פרי עטו, תלויים ממוסגרים על הקירות. הוא זיהה
את כולם. הרגשת הקלה חמימה השתלטה עליו, כשמשא כבר של 21 שנה
ירד מכתפיו. הם התקדמו לאיטם לעומקה של המערה.

"מה שקרה", הסביר ג'ורג'  "זה שהמצאנו מכשיר שסורק מוחות של
אנשים כמוך. המכשיר מוציא את כל הפוטנציאל החוצה בצורת פלט
ממוחשב פשוט. הספר שלך מקבל ביקורות מתפרעות, והרומן 'עטו של
ארנולד' הוא יצירת מופת אירונית ונוקבת בקנה מידה של לוליטה
והחטא ועונשו". רק את זה פאבל חיכה לשמוע.
עוד מגיל 14, כשדמיין את הדיוקן שלו מתנוסס לצד זה של קורט
קוביין בפעם הראשונה, הוא תהה מה יהיה הניסוח של המשפט הזה.
הוא המשיך בהיכל הדברים המבוזבזים, ויצא עם ג'ורג' לאור היום
סוף סוף, להסתובב ברחובות שבהם הוא סופרסטאר. נערה יפה בהתה
בו. הוא התיישב באנחה מחוייכת על ספסל בפינת רחוב קטן, לא
הייתה לו סיגריה אז הוא סתם תחב בעדינות ידיים לכיסים. במוח
שלו עברה מחשבה אחת, אני מאושר.
הוא ניסה לחשוב על משהו שנון. לא היה לו כלום. הוא ניסה לחשוב
על זווית מעניינת למאורע. שום דבר. מוחו הריק היה מלא בהליום
נפלא שתפקד כמו גראס, ולא נתן לשום דבר מעניין לחדור. הוא
חייך.

לפתע, הוא הרגיש שזה דוקר אותו בגסות. פחד מצמית. 'עוד מעט כל
זה יגמר' לחש לו הפחד,' ואני אהיה שוב במיטה הקרה, בדירת שיכון
מגעילה בהדר, בלי עבודה ואהבה, ויש ג'וק גדול שמטפס עכשיו, כמו
תמיד, על רגלי מיטת הקרש שלי...'.
'אני חייב להישאר פה, זה הישרדות. אני לא יכול להצליח שם.
מצאתי את הבית '. ידיו נעו בעצבנות, מנסות לתפוס את החלום, הן
נפתחו ונסגרו. הוא ידע שפה צריך כוח, ונחישות, והוא לא מוותר.
הוא יישאר פה, ויהי מה. זה חמק אט אט מבין ידיו. היד שלו אמרה
למוח שלו. כמו שמיכה, שמתחילה להחליק מטה, זה צבר תאוצה וברח
לו. היה נדמה לו שהוא שומע אותה, מוזיקת רקע הלמה ברקותיו.
הקרשצ'נדו המאיים לחש לו שזה תיכף נגמר. הכינורות מתגברים והוא
מנסה, ונדמה לו שהוא משתלט על זה, ובום! זה נגמר.

פאבל שוכב לבד על המיטה שלו. הג'וק זוחל בעצלתיים על השמיכה.
שום דבר לא דוחק ביצור המבחיל, שמתקדם לו באיטיות לכיוון פניו
של פאבל.
החדר חשוך, כמו תמיד, ופאבל לא רוצה לקום. הוא שוכב לישון שוב.
אולי הפעם לנצח.

בשופרסל רחוב הנביאים עסקים כרגיל. בהיכל הדברים המבוזבזים
נערה אדמונית יפהפייה חיבקה נער צעיר.