העליתי בנפש ימי הבינתיים: פרוסות זמן בלא-כלום-ממותק נמרחות
בחיים מוזנחים ושמוטי עפעפיים עונדים פרצופיי הרבים מסכות
זמן נמס ונוזל בשגרת בהיה, בעולם שמוקרן לי על שדה ראיה,
והרוח שפופה, מהותה תהיה: היהיה הוא בדיוק כמו הריק שהיה?

יום, עוד יום ועוד יום, הוויה מרוקנת. אני לא משוגע, לא קופץ
משום גג
אש קרה וזרה פתרוני מארגנת, חוצה עימדי את רגעי המזוגג
ערפל מדומע ופזילת הכרה, מגוששת הדרך באפור עננים
הבל הבל הכל, כי אין טוב ואין רע, כי הכל הבלים - כך אומרות
השנים.

והאצבע קולדת מסמך על מסך, מרדדת מוחי בשחור על לבן
עכביש אצבעות קליק וקלק כך בסך, מהפנט הכרה לרפיון מנוון
כך וכך ואחרת וגם במהופך, או ישר - אבל מה זה בכלל משנה
דועכת גחלת, תוחלת לפח, רק היד עוד רוקדת - אין מה לקנא.