עכשיו, כשאת כבר מתה,
אולי אקרא אותך
בלי משוא פנים ירוק,
ונוכל לדבר כמו גדולות.
למדתי ממך,
כששרת סרה ביונה
מה קיווית - שאשכח?
את,
שהפקרת את נפשך
לחסדי מיטות זרות,
על חשבון משרד הבריאות,
בתירוץ הנדוש
דיכאון!
והיא,
ששלחה את גופה הבנוי לתלפיות
חלוץ תובעני לפני המילים,
נפגשתם
בזירה הלא שקטה
של השירה העברית החדשה
(עליה גאוותנו)
בתנאים שלך:
מותי קודם,
אחר כך נדבר.
כבר אין מקום בחלקת המשוררים
יהיה לך צפוף, אני דואגת,
וגם החברה בטח לא לרוחך,
שמו שם שנסוניירים שאולי
לא נאה לך על ידם.
הלכת, לא חיכית
שיבואו לקחת אותך.
תגידי את האמת: גם הפעם תכננת לחזור
לצלילי רוק סירנות מד"א, כמו תמיד,
ולהרוויח קולות אלקטוראליים
בחלוקת השלל הבאה?
לא הגיוני, טוב, אומרים שהשתגעת,
מה, לא הבנת
שלא נותנים פעמיים פרס ישראל?
זקנה ומובסת
היית מתמיד, זה אצלך מילדות
כעסת על קמצנות החיים.
ולמרות הכל
סחבת את לוחות האבן הכבדים,
במעלה סיני ובמורדותיו,
מסתתת לדראון עולם את קלוננו
ברבים,
נחה מדי פעם בענתות אברבנאל,
מעמידה פני ירמיהו.
ועידו? לא אמרת לנו פעם
"עידו הוא הנצח שלי"?
עוד מיתוס מנופץ - האם היהודייה.
ובגדי הכלה? הפרסים, ואותות הכבוד -
שום דבר לא מספיק לך.
אשרי, יתומה אני, זימרת בקולי קולות;
יהודים רחמנים בני רחמנים
לא סוטרים ליתומים.
יורים בהם - זה כן,
אבל רק אחרי שבודקים שאין להם ציציות,
ושהם לא ברשימות חוק השבות.
יונה כבר מזמן לא הייתה בחורה
כשהיא מתה, כמו שאמרת,
ואת כבר לא בחורה,
גם אני לא.
והיא, הבעיה, תהיה באופן רשמי בת שישים
עוד שנתיים;
לא שזה משנה הרבה, אבל
יכולת לפחות לחכות עד אז, לא?
איזו חוצפה מצידך להסתלק עכשיו,
בדיוק כשהאדמה פוערת פה מוכה רעב
מצובע כתום להבה, או אולי זו לבה רותחת,
(קרוב לוודאי)
והתפוזים שלך הרי לא הספיקו
לברר עם השמש את כל הבעיה
שגם אנחנו כבר קוראים לה "ציונות לאומית" -
טעות שעוד נשלם עליה ביוקר.
איפה האחריות שלך, והערכים?
נכס לאומי לא מחליט על גורלו
בלי משאל עם.
עכשיו יגידו עלי שאני מרכלת, שזה לא הספד,
ואת לא תהיי פה כדי להסביר שזה דווקא כן.
הסוף יהיה שגם משוררים יתחילו לנסוע ימינה,
כולל אלו שמאותתים שמאלה,
כי הרמזור שלך כבה.
28 באוגוסט 2005
מילים
