"אז תקפוץ לסניף מחר על הבוקר, טוב?"
"כן" עניתי, העיקר להיפטר מהפקידה המעצבנת הזו. "אני אגיע"
וניתקתי.
אוף, איזו מעצבנת הפקידה הזו, בסה"כ באתי להפקיד  צ'ק והיא
מכרה לי כרטיס אשראי, משהו זהב עם נקודות והטבות וכל מיני
בונסים. אמרתי לה שאני לא צריך כרטיס אשראי, אבל היא כבר הכינה
טופס בקשה ואמרה ש"לכולם יש, אז למה שלך  לא יהיה?"
חתמתי. נו, העיקר שתשתוק. עכשיו הוא הגיע. הכרטיס  אשראי הזה.

למחרת על הבוקר הלכתי לבנק. אם לכולם יש כרטיס אשראי, אז אני
אהיה כמו כולם חשבתי לעצמי תוך כדי כך שאני עוקף את התור מהצד
ישר לראשו.
הגעתי לפקידה המעצבנת הזו ולקחתי את הכרטיס, אפילו תודה לא
אמרתי.
חתמתי איפה שצריך  והסתלקתי לעוד יום  בחיים שלי.

בדרך, עברתי ליד חנות נעליים. הסתכלתי על נעליי המרופטות
והחלטתי להיכנס. רק כדי לבדוק את הסחורה, חשבתי לעצמי. ביקשתי
מהמוכר נעל  שחורה ופשוטה  והוא הביא לי,  כמובן אחרי 20
זוגות, נעלי ספורט לבנות עם קפיצים בולמי זעזועים וכל מיני
שטויות. מה לעשות, הבן זונה יודע למכור.
הוצאתי את הארנק ופתאום ראיתי שאין   לי מספיק מזומן.
גמגמתי קצת ואמרתי לו שאקפוץ לבנק ואביא כסף. המוכר קלט בעיינו
את כרטיס האשראי החדש שלי. קוס אימא של הפקידה הזאת מהבנק!!
הייתה חייבת להזמין צבע זהב בולט ונוצץ! שכולם יראו ויקנאו!
לעזאזל!
המוכר אמר לי שהם מכבדים כרטיסי אשראי, אין לו בעיה. הוא מוכן
אפילו לחלק לתשלומים. (בטח תשלומים, חתיכת מחיר הוא עשה לי
ולנעליים המסריחות האלה).
הוצאתי את הכרטיס, היד רעדה לי ובכל זאת שאלתי אם לא אכפת לו
שאני אלך להוציא מזומנים מהבנק. הוא הרגיע אותי וצחק, "מי משלם
היום במזומן? כולם באשראי!" ולקח מידי  את הכרטיס.
"רגע רגע!" צעקתי לו, "חכה". המוכר הביט בי בתמיהה. "תראה, אני
לא ממש יודע... זאת הפעם הראשונה שלי... אני לא יודע אם אני
רוצה להתחייב מעכשיו לעתיד..." המוכר הביט בי בהרמת גבה, אך
אני התעלמתי ממנו והמשכתי "אני לא יודע מה  יקרה... אם אני
אראה משהו יותר טוב במקום אחר, אני כבר לא אקח  אותו כי
התחייבתי לך... וחוצמזה, אם לא תכנס משכורת בעוד חודש, איך אני
אשלם? אוף!" בשלב זה, המוכר העדיף להתעלם ממני, תיקתק מספר
פעמים בקופה ו... וושט, העביר את הכרטיס בקופה...

עמדתי שם קפוא, פי פתוח ועניי בוהות במוכר שהגיש לי חזרה את
הכרטיס
שגם הספיק לתחוב קבלה ופיתקה לחתום עליה.
"אדוני... אדוני... אתה מוכן כבר לחתום, אתה מעכב לי פה את
הלקוחות..."
חתמתי. לקחתי את הנעליים והלכתי הביתה. את הכרטיס הכנסתי
למקפיא, לא רציתי לראות אותו יותר, כי מאז ששמתי את הנעליים
עלי, הרגשתי מצויין, אף פעם לא הרגשתי כזה טוב! אפילו בלילה
הייתי ישן איתן. לא רציתי לקחת את הכרטיס לשום מקום. יש לי את
הנעליים שלי וכבר התחייבתי להן פעם אחת. אני לא צריך יותר
התחייבויות, בטח שלא בגיל הזה. אולי בעתיד, כשהנעליים ישחקו,
יקרעו, או שיחליטו שלא טוב להן איתי, אז אני אקנה חדשות.
בינתיים, החיים טובים. איזה טוב זה כרטיס אשראי!!!