דרוש לי מזון לשימור הקיום
לצרכיו של הגוף ולהפגת שעמום,
אולם כול אכילה שמעל לדרוש
מגדילה את כרסי וזורעת יאוש.  

אך מה אעשה אם שולט בי פיתוי
גם ביום גם בליל בלי הבדל בעיתוי?
ניסיתי לשווא ליישם העצות
שנתנו לי מומחים מהשכם עד חצות.

ממרום מלאכים באו אותי לנחם
אמרו: "אתה לא לבד אז אל תלחם,
אכול כול כמות עד שתמות
ושם שותפים בתחתית מצבה,
יקבלו את פניך בהרבה אהבה"

ומאז, בכל עת, ביושבי לאכול,
אזכור מלאכים שחשבו על הכול,
ועם שותפיי לעתיד אסירי-התודה
אחלוק כך כל מנת-סעודה:
- כף אחת לי, אחת להם;
- לא! מוטב שתי כפות לי, אחת להם;
- מה פתאום: שלוש כפות לי, אחת להם....
- נו, טוב, הכל לי - ודבר לא להם.