סתם יום של שמש... אין דבר כזה!
יום של שמש, כזה יום נעים חמים ויפה (אל תחלקו עלי, שמש זה
טוב!), לא יכול להיות סתם, הוא חייב להיות נהדר!
כשהייתי קטנה, מרוב שאהבתי את השמש, לא הפסקתי לבכות בחורף. כי
הכריחו אותי ללכת לבית הספר, ללבוש 7 שכבות (ספורות ומדודות)
ולטבוע בשלוליות שמילאו את מגרש הכדורגל שדרכו היית עוברת.
ואז כמובן לשבת בכיתה 5 שעות עם מזגנים מקולקלים ספוגה במים עד
הירכיים (היי יצא חרוז!). והיו עננים בחוץ, אפורים ושמיים
ערפיליים, כל הזמן הזה.
בקיצור כמו שהבנתם, אני אוהבת את השמש. ימים של שמש חייבים
להיות מלאי אושר, להעניק לאנשים חמימות ורוגע, כן גם ב-41
מעלות צלזיוס, כשהזיעה נוטפת כמו מים מהגוף. כן, גם כשזה חופש
גדול והורים עצבניים במיוחד כי קשה להם להיות בקרבת הילדים
שלהם יותר מדי זמן והכבישים עמוסים בגלל הנסיעות המרובות ואנשי
עסקים נתקעים בפקקים. עדיין, השמש מעניקה למצבים מטרידים מין
נופך קייצי של "שאנטי שאנטי" ושל "יהייה לנו טוב" מעודד שכזה.
כן, השמש גורמת ליותר אנשים להצליח לחלץ מעצמם חיוכי סמיילי
מאוזן לאוזן ולחבב קצת את העולם.

קברו אותו ביום של שמש. יום של שמש מיוחד באמצע ינואר. ביום
הפטירה שלו לא הפסיק לרדת גשם, אבל למחרת, יום ההלוויה, למרות
כל התחזיות, אנשים נמסו ונאלצו לקלף מעליהם שכבות של בגדים
מרוב חום.
ואז הבנתי שהוא אוהב אותי. במיוחד בשבילי הוא ביקש כמשאלה
אחרונה את יום השמש הקייצי והמופלא הזה באמצע ינואר. השמש שלי
ושלו ששרפה אותנו יחד.

אומרים שעל אנשים מיוחדים, גם השמיים בוכים ויורד הרבה גשם
בימי הקבורה שלהם.
על איש מיוחד כמותו השמיים מחייכים ושולחים קרני שמש, הקרניים
שהוא ביקש, כדי להעלות חיוך קטן בלב האבלים ולהזכיר להם שהוא
מאושר.
להזכיר להם את חיוך הסמיילי שלו בימי השמש.